השופטים: אליעזר ריבלין, יצחק עמית, סלים ג'ובראן, בית המשפט העליון. המועד: יום רביעי, 22.12.2010, שעה 11:30. ההליך: רע"א 256/10, ארקדי גאידמק נגד יוסף טרוים. נתחיל בהבהרה: המועד הרשום למעלה היה המועד שנקבע לפתיחת הדיון. בפועל, ההרכב בראשות המשנה לנשיאת בית המשפט העליון איחר ב-45 דקות. כן, 45 דקות. השלושה יצאו להפסקה ב-11:20, וגם אם היה סביר שירצו קצת יותר מעשר דקות הפסקה, האיחור היה בלתי סביר לחלוטין. ומה שאולי חמור עוד יותר: הם לא טרחו לומר מילה של התנצלות או הסבר לשורת עורכי הדין, שחיכו בסבלנות עד 12:15. טוב, אולי לעורכי הדין לא היה איכפת במיוחד; הם הרי מקבלים שכר לפי שעה.
אין מדובר בנושא טכני. אם עורך דין היה מאחר במחצית מהזמן הזה, קרוב לוודאי שהשופטים (בצדק) היו פוסקים לרעתו ומחייבים אותו בהוצאות. אבל לכבודם - מותר. הייתה זו הפגנה של זלזול גם במתדיינים וגם בנהלים, האמורים לחייב את כל הצדדים ובכללם השופטים. שלא לדבר על המסר המועבר לערכאות הנמוכות יותר; הרי אם השופט מספר שתיים בישראל יכול לאחר ב-45 דקות - למה שזה יהיה אסור לזוטרים שבמערכת?
הדיון עצמו נסוב סביב בקשתו של ארקדי גאידמק לפסול פסק בוררות בסכסוך ארוך שלו עם יוסי טרוים סביב מכירת תשלובת כימית בקזחסטאן. תדבר אל המיקרופון, מבקש ריבלין מבא-כוחו של גאידמק, עו"ד אייל רוזובסקי, בפתח דבריו. "אני מדבר די חזק", משיב רוזובסקי. אבל ריבלין אינו מוותר: "האולם הזה לא נבנה כאולם משפטים, כנראה לא אמרו את זה לארכיטקט".
הטיעונים של שני הצדדים (עו"ד ישראל לשם הוא נציגו של טרוים) נמשכים למעלה משעה. במבט מהצד, לא ברור מדוע השופטים נותנים להם לדבר בכזו אריכות; הרי יש טיעונים בכתב. קשה להשתחרר מהרושם, שאם היה מדובר באנשים פחות ידועים או בסכומים פחות משמעותיים, הדיון היה הרבה יותר מהיר ויעיל.
עם זאת, להתמשכות הטיעון בעל-פה יש חשיבות. "אולי יש כאן שאלה קריטית שתוך כדי דיון הגענו אליה", אומר עמית. "אולי בלי שהתכוונו לזה בתחילת הדיון, זו הופכת להיות שאלה שאלתית": האם בכלל היה הסכם בין גאידמק לטרוים, או שמא בין חברות שבבעלותם ואז הצדדים לדיון צריכים להיות אחרים לגמרי.
ריבלין ועמית פעילים מאוד, מרבים לקטוע את עורכי הדין, להציג שאלות ולחדד את העמדות. לעומתם, ג'ובראן מתערב רק פעמיים-שלוש ונראה כמי שהיה מעדיף לדון בתיק אחר או בכלל להיות במקום אחר. עמית, הצעיר שבשופטי ההרכב, הוא הנמרץ ביניהם. דבריו רהוטים מאוד, הוא חי את התיק, בקיא בפרטים, תנועות ידיו והבעות פניו ממלאות חלק חשוב בתגובתו לדברים.
עמית גם אינו מהסס לרמוז תוך כדי הדיון מהי דעתו. "אדוני טוען לחוסר סמכות, ואז אתם תתדיינו בזמנכם הפנוי בקזחסטאן", הוא משיב לטענתו המרכזית של רוזובסקי, לפיה הבוררים חרגו מסמכותם. "אני לא בטוח שיש פה חריגה מסמכות". האפשרות שהצדדים בכלל צריכים לנהל את כל המאבק בקזחטאן מרחפת באולם כמין חרב דמוקלס, עם עקיצות של השופטים על איכות השיפוט במדינה זאת, אם כי ריבלין אומר מאוחר יותר: "עשיתם עסק בקזחסטאן; למה שלא תתדיינו בקזחסטאן? אני לא רואה בזה עניין נורא כל כך". באמרת אגב, מביע ריבלין גם השקפת עולם חשובה: "שופט לא יכול לומר שהוא פוסק רק לפי מה שנראה לו צודק גם אם החוק אומר אחרת. שופט ששופט רק לפי הצדק - זו שרירותיות".
עמית ממשיך להפגין מעורבות פעילה ואומר ללשם: "לא בנקל אשמח ללכת לטענות של עו"ד רוזובסקי, אבל יש בהן ממש". מאוחר יותר יאמר לצדדים: "זו תסבוכת גדולה מאוד. אל תשכחו שיש לנו פתח מילוט, יש לנו דרך לברוח מהשאלות - שזו ערכאה שלישית [אחרי הבוררות ובית המשפט המחוזי]". ריבלין מסכים: "בסוף יסתבר שהדיון שהקדשנו לו שעתיים הוא חניון חיפה" - ההלכה הידועה המצמצמת מאוד את התערבות הערכאה השלישית. "בסוף נדחוף אותך לחניון", צוחק עמית.
רוזובסקי מקבל עוד כמה דקות לענות לטיעונים של לשם שלא עלו בטיעון בכתב. ריבלין קוטע אותו אחרי ארבע דקות. רוזובסקי ממשיך עוד דקה, אומר שהבין את הרמז ומתיישב. בסך-הכל: שעה ורבע של דיון.
השורה התחתונה: הרכב שמצד אחד לא נתן שום כבוד לצדדים באיחורו הניכר, ומצד שני - נתן להם יותר מדי כבוד באורך הטיעון. חלק מהמזג השיפוטי הוא גם היכולת לקטוע טיעונים ארוכים מדי. מזג שיפוטי: 7. יעילות: 4. 