בקיץ של שנת 1958 ישבתי ב"קו העירוני" של ירושלים המחולקת. הייתי מפקדה הצעיר של עמדה צפונית בשם "עמדת שכונת פאג"י". העמדה ניצבה בקצה המזרחי של שכונת פועלי אגודת ישראל, במרחק קצר מבית-הספר לשוטרים שבצד הירדני. אני זוכר במעורפל כמה שמות, שלימים נכנסו להיסטוריית הדמים של ירושלים: גבעת התחמושת, גבעת המבתר, גן אברמוב. חיי השגרה בעמדה היו משעממים מאוד. שמירות על הגג, תורנויות בישול וניקוי, וההצטחצחות היומית לקראת היציאה העירה.
לפעמים הייתה השגרה נשברת. פעם לזחילה בין גדרות התיל הממוקשות כדי לקטוף תאנים משובחות, ופעם לבריחה חשאית מהעמדה לפגישה עם הנערה האהובה. יום אחד שכבתי וקראתי על הגג. הרוח הקרירה של ירושלים הייתה נפלאה. מעטים מחבריי קראו ספרים אז בצבא. העיתונים הקלים והצבעוניים משכו את הלב הרבה יותר. אני זוכר שקראתי את ספר שיריו של אברהם בן יצחק. שירים מעטים שנכרכו בספרון דק, אבל איזה אוצר בלום ועשיר של יופי.
על הגג, מתחת לכילה, שכבתי ואטמתי עצמי לרעשי היום של שכונת פאג"י והזיתי בשירים. ובין שיר לשיר, בין התקף של יופי להתקף של יופי, השטתי מבטי מסביב והשתאיתי לנוף ההררי של צפון ירושלים. נמלטתי מעמדת פאג"י המצחינה, מריחות תבשילים שנחרכו, מהטלפונים הטורדניים ממפקדת הפלוגה ומרשימות התורנות שהייתי חייב לעדכן.
ובדיוק כשקראתי את שירו המשכר של אברהם בן יצחק, "ההרים שחוברו מסביב לעירי", הגיע קצין חדש ממפקדת הפלוגה לעשות היכרות עם העמדה, עם הגזרה ועם הכיתה שישבה שם. הוא עלה אל הגג, ובמקום ברכת שלום פשוט התכופף לראות מה אני קורא. באיזה ספר אני כל-כך שקוע. הוא התיישב לידי, והתחלנו לדבר על הספר ועל שירה. עשינו הכרה, הוא היה חסון, יפה ומושך לשיחה. היה לו מראה קצת מגושם וניכר בו שהיה חזק מאוד, אבל נפש רכה הייתה לו, מסתבר, נפש של משורר. איש משנינו לא שיער אז, שבחלוף תשע שנים הוא ייהרג בקרב על כיבוש ירושלים. איש משנינו לא שיער אז, ששמו יתפרסם כאחד מאלה שבהקרבתם ובאומץ ליבם הכריעו את גורל המלחמה על העיר.
הוא הראה לי את שני הכרכים של "ימי צקלג" שהביא אתו בג'יפ. "שמע, אקרא לך משהו," אמר. ואחר כך, אחרי שנסע, הוא התקשר אליי בטלפון ממפקדת הפלוגה. "שמע, אקרא לך משהו יפה מיזהר." ודרך הטלפון, בקו העירוני של ירושלים, קרא באוזניי דפים נהדרים מ"ימי צקלג". הוא האריך בקריאתו, עד שהתערבה המרכזנית בצרות-מוחין צבאית אופיינית. "מה זה, שיחה בתפקיד?" - "כן!" צעק ידידי בטלפון, "כן, בתפקיד חשוב מאוד." הדבקתי את השפופרת לאוזני. לא שבעתי מלשמוע את מיליו היפות של יזהר. איש לא קרא ככה באוזניי את ס. יזהר.
לימים, אחרי שנפל בקרב, קראתי שוב את "ימי צקלג", עיניי שלי רצו בין הדפים, אבל קולו שלו קרא באוזניי. הנחתי את הספר מידי. עצמתי עיניי בחזקה. רוחות סתיו מוקדמות של ירושלים נישבו בין עלי התאנים, ושיחי הצלפים הפורחים זרחו כמו פנסים קטנים.
"שמע, אקרא לך משהו יפה, שמע, אקרא לך את יזהר." ואני קמתי מעל המיטה, הנחתי את "ימי צקלג" בצד ונשבעתי אל מול החלון הריק של חדרי. אני לא אשכח, אני לא אתן לשכחה לנצח. אני לא אכנע לשטף הזמן החולף. עד נשימתי האחרונה אזכר, אזכור ואזכיר לאחרים. איך יצאו גיבורי "ימי צקלג" מתוך הספר, ואיך רכנו עליי, על גג העמדה בשכונת פאג"י שנמחקה. ואיך יצאו אחרי תשע שנים ממש מאותה העמדה. ואיך לחמו כל הלילה על ירושלים המחולקת ההיא, של נעוריי הרחוקים. ואיך נפלו שם, בין השמות הנשכחים של "הקו העירוני" שנמחק מהמפות.
