תרבות הצביעות בפרשת גלנט

מהדורות ועיתוני סוף השבוע עוסקים, רובם ככולם, כמעט רק בנושא מרכזי אחד: פרשת קרקעות יואב גלנט. כל יתר הנושאים, ובמיוחד האירועים החמורים והמדאיגים במצרים, נדחקו הצידה - משל חזות הכול היא ההכרעה בפרשה שיסודה בסכסוכי שכנים מצד גלנט ושכניו בישוב עמיקם. ישראל נתונה למעשה במצב חירום מדיני-ביטחוני - המחריף מיום ליום, אך במקום לצופף שורות ולפעול יחד לקדם את הרעה, עוסקים כלי התקשורת, כולם כאחד, במאמץ משותף ליירט את גלנט כאילו היה מטוס אויב. כישוריו הצבאיים המוכחים של יואב גלנט למלא את תפקיד הרמטכ"ל, כמעט שאינם מובאים בחשבון. הם אינם נדונים בתקשורת שמנסה לקבוע מי יהא הרמטכ"ל, או למצער לפחות להטיל וטו. האתגרים הביטחוניים העומדים בפני ישראל, אינם נמנים. שהרי אחרי הכל, מה בסך-הכל עשה גלנט שיתאים לתפקיד: אלוף בצה"ל? מפקד פיקוד דרום וראש הפיקוד על מבצע עופרת יצוקה? מפקד עוצבת עידן? מפקד אוגדת עזה ומפקד שייטת 13? קטן עלינו. הכל מתגמד ביחס לאגו של אותם עיתונאים ועורכים, שמבקשים את ראשו של גלנט, תרתי משמע - לא במעט נוכח זאת שמונה על-ידי שר הביטחון אהוד ברק, ובמיוחד על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוא שנוא נפשו של בעל השליטה בידיעות אחרונות, ארנון מוזס.

אי-דיוקים מוצגים ככזבים זדוניים

הטיפול בפרשת הקרקעות של גלנט לוקה, כמעט בכל כלי התקשורת, בצביעות ובהתחסדות. התרבות הקלוקלת עולה ופורחת. אי-דיוקים מצד גלנט ו/או טעויות אנוש בדיווחיו לרשויות השונות מוצגים כאילו מסר דברי כזב בזדון. מכאן קצרה הדרך להצגת הדרישה למנוע את כניסתו ללשכת הרמטכ"ל ואף למצות עימו את הדין הפלילי. הדרישה לטרפד את מינויו לכהונת רמטכ"ל מועלית גם מצד רבים וטובים, שמולכים שולל, למצער, מכוח הדיווחים הבעייתיים בתקשורת, ומצד כאלה שאינם יורדים לעומקם של דברים ואינם בודקים את הפרטים. העיתונים ידיעות אחרונות ומעריב - שכמעט בכל בדיקה משקרים, בזדון ובמצח נחושה, לציבור הרחב בכלל ולמפרסמים בפרט בשאלת מספר הגיליונות המופצים, הם-הם, למרבה הפליאה, שמדקדקים לפתע בכל מילה שאמר גלנט ו/או כתב במהלך הסכסוך עם שכניו בישוב עמיקם. אותם עיתונים שמרמים את המפרסמים, ומקבלים, בחישוב שנתי, בזכות תרמיתם, עשרות מיליוני דולרים יותר מהמגיע להם בגין פרסום (כולל ממשרדי ממשלה ומגופים מוסדיים-ציבוריים), הם-הם, למרבה הפרדוקס, שמנסים ללמד את גלנט ודומיו כיצד לדווח נכון ואמין.

גלנט לא אנס, לא רצח וגם לא שיקר בזדון

ברשימה שלהלן ננסה לעשות מעט סדר ולהעמיד דברים במקומם. ייאמר כאן, הח"מ אינו תמים ואינו חסיד שוטה של איש. עם זאת, הח"מ בוחל בתרבות הצביעות השוררת בישראל בכלל ובאמצעי התקשורת בפרט, ולכן בחר להצביע על אותן נקודות שיש בהן כדי להבהיר פרשה זו. נזהיר: בדברים כאן אין כדי לטהר את גלנט ממעשיו הבעייתיים, אלא להעמיד דברים בפרופורציות הנכונות ולנסות ולהוביל למסקנה הפשוטה: גלנט לא אנס שום ילדה, לא רצח איש, וגם לא שיקר בזדון בפרשת הקרקעות. נזכור נא: גם מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, שהוציא תחת ידיו מסמך המאיים עתה על כניסתו של גלנט לתפקיד רמטכ"ל, לא קבע בשום מקום שגלנט מסר בזדון דיווח כוזב. על-כן, ובנסיבות שנוצרו, ולאחר שמונה גלנט על-ידי הממשלה לתפקיד רמטכ"ל, אין לבטל את המינוי. מוטב להם - לשופטי בית המשפט העליון, לדון בכובד-ראש בפרטי העתירה, להימנע מביטול המינוי, ולהתכבד וליתן פסק דין מנומק שיסביר לכל מאן-דבעי: מה ההבדל בין אי-דיוקים וטעות אנוש בתצהיר ו/או בעדות, שזה לדוגמה המקרה של גלנט; לבין שקר זדוני שנועד להביא לתוצאה משפטית מסויימת, שזה, לדוגמה, המקרה של עו"ד יחזקאל ביניש. ואם בכל זאת חורשים החורשים לביטול מינויו, הרי שצריך לבוא-חשבון, באופן דומה, עם שורה של אישים אחרים, ובהם: נשיא המדינה שמעון פרס; פרקליט המדינה משה לדור, שמסר תצהיר בלתי נכון; ועם שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל, שמסרה דיווחים כוזבים (על-כך ראו בהמשך).