ביום שישי בבוקר, בשעה דלת-תנועה על הכביש, התפוצץ מטען-צד אצל הכביש שמתחתינו. ירדנו במהירות אל המקום, לבצע "סריקה ראשונית". המטען שפוצץ כוון אל מכוניתו הצהובה של קבלן נמהר לעבודות עפר. הוא נחפז "לצאת" ונסע לבדו, במכונית יחידה, בניגוד גמור להוראות. בדרך נס הוא לא נפגע. המטען התפוצץ שבריר שנייה לפני הזמן. המפעיל התרגש, או שהיה קלקול במנגנון ההפעלה החשמלי. אבני-החצץ שהועפו, רסיסים וחלקי-מתכת שהתפזרו מסביב, ניפצו את השמשה הקדמית של המכונית. הוא לא נפגע, אבל נבהל כהוגן. ומשום הבהלה שכח לדווח על הפיצוץ. רק אחרי כמה דקות טובות, כשהגיע לשער "פַטמָה", קפץ אל הטלפון, ואמר מה שאמר, בהתרגשות, מתוך בלבול, בקוצר-רוח גמור.
לפי השיחות שהתנהלו בין הקצינים הבכירים במפקדה, הרוכנים מעליי, ליד שולחן המבצעים, אני מבין שאין מרחמים כאן יותר מדי על קבלנים נמהרים. פורעי-חוק הם נחשבים כאן, מפירי-תקנות, העושים בכבישי דרום-לבנון כעולה על רוחם. יש להקשות על תנועתם החופשית, זועמים הקצינים. ואני שומע כל מיני הצעות, המתעופפות על גלי-האתר, כיצד יש להכביד את יד הצבא על ה"פראיֶירים" האזרחיים הללו. הו, קבלני-התעלה, פאֵר קבלני "קו בַּרלֵב", להיכן נשאה אתכם הרוח? הו, המתעשרים חסרי המצפון, שהונו את הצבא ואת המדינה גם יחד, היכן אתם היום, שלוש-עשרה שנים אחרי שעשיתם את הונכם ואת תהילתכם? האם גם כאן, בלבנון, ייוולדו "מתעשרים חדשים" שכמותכם? להיכן תישא גם אתכם הרוח?
בצהריים ירדנו להניח מחסומים על הכביש. לעצור מכוניות חשודות, לבדוק מסמכים ולהציץ בארגזי המטען המסתוריים. עמדתי ליד המחסום, וראיתי איך נשלפים מתוך מכונית חשודה הקנים הארוכים של רובי-הציד. הקנים מוּסטים מיד הצדה בבלי חפץ. רובה-הציד אינו נחשב כאן נשק. כל התושבים הנוצרים חמושים ברובי-ציד, כמו בנעליים. שקית בד צבעונית ובה תרמילי הפלסטיק המבריק, מגפיים גבוהים, סרבל-ציד מיוחד, כובע גנדרני. כל הציוד המושך הזה מיובא מיפן או מהמזרח הרחוק. הכל נראה כל-כך מלאכותי, כל-כך לא שייך. היכן כאן כרי-הדשא הירקרקים? היכן כאן להקות הפַּסיוֹנים? תרועות חצוצרות הציידים? והיכן עדת הכלבים המשתלחת?
מאחורי המושב האחורי שבמכונית החשודה הבחנתי במחרוזת של ציפורים הרוגות. לא התאפקתי, חובב ציפורים תמים שכמותי, איש מילואים נאיבי, וניגשתי אל המחפשים. שלחתי יד והפכתי בעופות המושחלים על המחרוזת. חַרטוּמַן יפהפה, כמה שַׂלווים, קיוויוֹת שציצת ראשן נבלה, דוּחַלים שחורי-ראש קטנים כאגרופים. אלה נחשבים כאן עופות-ציד?
הקצין הממונה עליי נזף בי: אסור לי להתערב במהלך החיפוש! יש כאן כללים ברורים. זהו עניין למקומיים בלבד. ואני צריך להבין שיש מי שעוצר, ויש מי שבודק. יש מי שמאבטח ויש מי שמחפש. ויש גם, כמו תמיד, מי שעומד מן הצד וצופה במחזה. אני מנסה להסביר לו שהציפורים המתות הן שמשכו אותי. כל-כך משונה להשכים כאן בבקרים. אין שום רינת ציפורים נשמעת! אין מעוף משתקשק מעל לגגות! אין כתמים לבנים החומקים בשדות! אין מהומה לפנות-ערב, בתוככי הצמרות! ארץ שרצחה את ציפוריה והתרוקנה מציוצן.
הרי הדברים ברורים לגמרי: אם מפקידים רובי-ציד בידי ילדים וקטינים, והם יורים בכל מה שזז, הארץ הופכת לשממה. והאכזריות מועתקת מן הזוחל והמעופף אל השכן, בן הדת השנואה. אל המוסלמי במסגדיו, אל הדרוזי בַּחִילוּוָה שלו, אל הנוצרי היוצא מן הכנסייה.
הקצין הממונה עליי מנסה לרכך את נזיפתו. "כאן ארץ אחרת", הוא אומר, "כאן חוקים אחרים. כאן אפילו לא יהודה ושומרון". ואם ערכת חיפושים דומים ברצועת-עזה הידועה לשמצה, דע לך שכאן אפילו לא רצועת-עזה. בין הציפורים המושחלות יכול מישהו להטמין מטען ממולכד. "כבר ראיתי חובבי ציפורים כמוך, אנשי מילואים נאיביים, שחיבתם לציפורים כמעט גמרה אותם".
אני נשמע לדבריו, ומתרחק מהמכונית החשודה. בעיניי כבר הוכחה אשמת נוסעיה לחלוטין. מאחוריה נעצרת עוד מכונית חשודה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. אני אינני מעז להתקרב. כאן דרום לבנון, אין מקום לאנשי מילואים נאיביים. אין מקום לחובבי ציפורים. מכל המכוניות נשלפים קני-רובים ארוכים. ועל המושב האחורי, בין חליפות-הציד המיובאות, אני רואה אשכולות-אשכולות מחורזים של ציפורים רצוחות.
