גלי המהגרים היהודים מסוף המאה ה-19 והמשך לאורך המאה העשרים, לאחר הפוגרומים באירופה ולאחר השואה - אומנם לא מימשו לרובם את החלום למצוא זהב ברחובות, אך בכל זאת הצילו חיי יהודים רבים.
למרות, ואולי דווקא משום חיי הדלות והעוני בהם היו שרויים היהודים בלוואר איסט סייד של מנהטן, חלה פריחה של התיאטרונים היהודיים. בעיקר בשירה ובקומדיות, אך גם בקלאסיקות של גורדין, שלום אש, י. ל. פרץ ושלום עליכם. התיאטראות מלאו מדי ערב, והיו למקום מפגש חברתי ותרבותי כאחד, יותר מבתי הכנסת, שהשכיח את מצוקות היומיום.
תיאטרון היידיש החל לצמוח רק בעידן המודרני. האוכלוסיה שצמחה באמריקה לשלושה וחצי מיליון נזקקה לשכוח את הדלות. ארבעת אולמות התיאטרון היהודי בניו-יורק היו "תאליה" בן 3000 מקומות, וינזור בן 3500 מקומות, "העם" - 2500 מקומות, ו"גראנד" בן 2000 המקומות. הם העלו 1100 הצגות בשנה בתחילת המאה העשרים לפני קהל של 2 מיליון איש.
על במות אלו טופחו כוכבים פופולרים שהפכו למושא הערצתם של כל יהודי אמריקה. בראשם, הגברת הראשונה - מולי פיקון. כוכבים אחרים היו סופי טאקר, אהרון לבדף, משה אוישר, מוריס שוורץ, מקס פרלמן ורבים אחרים.
ההצגה החדשה "ליכטיג ווי די שטערן" ביידישפיל היא מחווה לגדולים שבכוכבים שזהרו אז. ברקע הבמה צופה הקהל במסך ענק בקטעי סרטים וצילומים שלהם מאז, כשעל הבמה משחקים ושרים חברי תיאטרון היידישפיל, ברובם מהלהקה הצעירה, שהיא עוד הצלחה מופלאה של שמואליק עצמון, מייסד היידישפיל, בכך שהם משחזרים בהצלחה ענקית (עם קולות נהדרים ומשחק משובח ומקצועי) את התרבות היהודית שכמעט וספדו לה. והנה, הקהל ממלא את האולמות בשקיקה למראה ההצגות המוסיקליות והדרמטיות שמהוות נתח תרבות שאסור לשכוח. על פועלו זה של עצמון, ראוי היה לכבדו בפרס ישראל.
את שיר הנושא של ההצגה אני זוכרת שאמי שרה לי בילדות, כמו כמה שירים נוספים. אומנם את חלק הארי לא הכרתי, אך מבוגרים ממני המהמו אותם ומחאו כפיים בשירים הקצביים. בהצגה הפליאו הגברת הראשונה של היידישפיל - אנאבלה, שידועה במשחקה הדרמטי והקומי; הפליאו בקולותיהם מוניקה ורדימון עם קול הסופרן הדרמטי העשיר שלה, איתו הופיעה לפני חשובי עולם בארמון צ'אושסקו; היא חברה לענת עצמון בשירי האחיות בארי המפורסמות, ושתיהן ליבבו את הקהל; סמדר בן דוד הצעירה והיפה עם קולה החזק והמלא;
יהונתן רוזן הצעיר, כוכב של ממש, שכבר הוציא תקליט משלו ועובד כעת על תקליט שני; מירי מאיר ורונית אשר הצעירות המוכשרות; וכן ישראל טרייסמן הוותיק, דורי אנגל - שחקן דרמטי מעולה (רסקולניקוב ב"החטא ועונשו" בתיאטרון מלינקי), שרקד והתנועע להפליא בקצב ובתנועה שהדריך את כל הלהקה אלדד גרויסמן הכל יכול; אירמה סטפנוב הייתה מולי פיקון נהדרת, בקול, בתנועה ובקסם שלה; אנדרה קשקר עשה קטע סטפס נפלא, בסגנון פרד אסטייר, קלאס של ממש;
גרא סנדלר, מבכירי הצעירים ביידישפיל, שעדיין לא מוצה כאן מלוא כשרונו הדרמטי כפי שנראה בתקופה שבין "בית צבי" והיידישפיל; והצעירים יובל רפופורט וניב שפיר - שניהם בעלי יכולות מגוונים היוו עם יונתן רוזן, דורי אנגל וקשקר את הקורוס הגברי בתנועה ושירה - כל זאת ברמה ובטעם.
אבי קורן כתב את המחזה על-פי הרעיון של שמואל עצמון, שיחד עם יצחק שאולי ביימו את ההצגה. רוני ווייס עשה את העיבודים המוסיקליים, מישה צ'רניאבסקי הבינלאומי שלנו עיצב את התאורה המצוינת, מיכאל חומש - את המולטימדיה המרהיבה, ומאיה פלג את התפאורה והתלבושות היפות.
אם ההצגה "בוסתן ספרדי" עשתה קאמבק לתרבות הלאדינו, בזכות הנשיא יצחק נבון, שגם הוא נכח בין כל המכובדים בהצגה, הרי "ליכטיג ווי די שטערן" עושה את הכבוד לתרבות היידיש, שהפוגרומים והשואה כמעט שמו לה קץ, והיא פרחה בארה"ב, בעוד בישראל הטיל עליה בן-גוריון חרם.
רק הודות לשמואל עצמון שלחם למען פתיחת התיאטרון, יש לנו שוב תענוג לשמוע ולראות מה שלא זכינו בילדות וכעת פורח כאן שוב. ובהצגה זו, חובתי לציין, שכמעט ולא השתמשתי בתרגום לעברית הרץ מעל לבמה. פשוט היה כה מקסים, שחבל היה להסיט את העיניים מהבמה, למרות הטקסטים הכה נוגעים ללב.
לרוץ ולראות.
