תקציר הפרק הקודם בחלק הראשון הוצגה תיאוריה לפיה האנושות בתקופתנו היא עיוורת, מסתובבת אנה ואנה כסומא בעלטה, רצה ריצת אמוק קדימה בלי לדעת לאן. הכל סביבה קורס, כשלונות קולוסאליים בכל התחומים החברתיים, והיא מבסוטית ולא מצליחה להפסיק להתלהב מעצמה. כל גוף שקוע בתחומו, אפילו הפילוסופים שקועים בהתפלספויות שלהם, כך שלא נותר במערכת אדם אחד לפליטה, שיוציא לרגע את ראשו החוצה מהביצה החמימה ויבדוק לאן בעצם כולנו כל-כך ממהרים...
נתחיל בסוף התקבלו שלוש תגובות לחלק הראשון, מעניין שלכולן היה בדיוק את אותו המסר: נושא הדיון מצלצל להם מוכר. אם זו הנדסת איכות ואמינות, תורת הקבלה, או מאמר בוושינגטון פוסט. מצד אחד התגובות מחמיאות לכאורה, כי הן מעניקות לגיטימציה לתיאוריה, שכן גורמים נוספים ומכובדים עוסקים בה, כביכול. אך אליה וקוץ בה: התיאוריה טוענת, שיש תחום שהאנושות טרם גילתה. להחמיא לטענה הזו ולומר: נכון מאוד, רבים חושבים כך, זה "קצת" בעייתי. אם כל-כך הרבה גופים דשים בתחום הזה, כנראה שהוא לא כל-כך "לא ידוע"...
ההסבר לסתירה לכאורה זו הוא, שתחום תרבות השלטון הוא מצד אחד אומנם חור שחור אחד ענק, אבל ככל הנראה יהיה מדויק יותר לומר שהוא מוסתר על-ידי מיסוך עשן אפור כבד. כלומר, זהו אומנם נושא עלום מבחינתנו, אך לא לחלוטין. יש לנו איתו המון אינטראקציה. אנחנו מרגישים אותו, חוטפים ממנו מכות (חזקות מאוד, אגב. כל קריסת האנושות היא ממנו), רק שאין לנו מושג מאיפה זה בא לנו.
באופן טבעי אנחנו מנסים להבין מה קורה. אך בגלל שאנחנו נמצאים בעלטה, גופים רבים מנסים להבין, כל אחד בדרכו. ממששים את התחום, מדגדגים אותו, מנסים להבין אותו. ריבוי הנגיעות במיסוך העשן האפור הזה אינו מעיד על כך שהתחום מוכר וידוע, אלא בדיוק על ההפך.
פילוסופיה ברוטב אנחנו חוטפים המון מכות, מייבבים, מייללים, מחפשים פתרונות בנרות. יש המוני ארגוני מאבקים חברתיים, כולם מלקקים את פצעיהם ומנסים לשכנע את משרתיהם להחטיף להם בישבן מכות קצת פחות כואבות. אנחנו נוגעים לא נוגעים בתחום האפור הזה בלי סוף במגוון הזדמנויות ופרספקטיבות, לכן יש לנו אשליה שהנושא ידוע.
ייתכן שהתיאוריה המוצגת כאן מזכירה דברים מוכרים, כי אנחנו כן "ממששים" את התחום, אבל ריבוי התחומים רק מצביע על ניסיונות נואשים ופתטיים לנסות ולהבין תחום עלום. ניסיונות כושלים להבין, בלי להבין שלא מצליחים להבין. האסימון טרם נפל, האנושות אפילו עדיין לא יודעת שהיא לא יודעת.
אנחנו לא יודעים, משום שאין לנו מושג אם יש תרבות שחיתות, או אין. אין לנו מושג מהו היקפה, ממדיה, השפעתה, כמה היא עולה לנו. אפילו המושג "שחיתות" נתפס במונחים של תקופת המנדט: שיעור הפקידים הלוקחים שוחד. האנושות טרם הצליחה להתבגר ולהבין ששחיתות פירושה כל מה שהוא לטובת משרתי הציבור (האליטות) על חשבון הציבור. היא לא יודעת מי נגד מי, היא לא יודעת שזה האליטות נגד הציבור, לכן היא ממשיכה לבקש מהאליטות שימשיכו להיאבק נגד עצמן.
מכל שלל הדוגמאות הרבות המנסות לגעת בתחום, לתחושתי, ה"פילוסוף" הקרוב ביותר לתיאוריה הזו הוא דווקא...
מיקי רוזנטל. השקשוקה שלו התחילה לפעור חור במסך הערפל הזה, אבל התקשורת מיהרה לשפוך את התינוק עם מיץ העגבניות אל אוקיינוס המלל, בו הכל טובע, נמוג ונשכח. כך חזרנו
חיש קל לבורות החמימה והנעימה, כל כוחותינו שבו בשלום ותרבות השחיתות שוב יצאה מכלל סכנה. אם התביעה נגדו הייתה נמשכת, אולי היה סיכוי להגיע לפיצוץ התודעתי. אבל האליטות לא טיפשות. הן שיקשקו מהשקשוקה, הריחו את הסכנה המתקרבת, והעדיפו לבלוע אותה מאשר להסתכן בכך שיפשפשו להן בקרביים כפי שעשו ל
משה קצב.
סוד כמוס כעת אגלה לכם סוד, אבל שיישאר בינינו, שששש, אסור שאיש ידע. הרי הסיפור של בגדי המלך החדשים איננו רק אגדה לילדים, זהו משל המשקף בצורה מאוד פשוטה וחביבה נורמות יסוד בהתנהלות החברה האנושית (זה בעצם אמור להיות השיעור הראשון בקורס "מבוא לנורמות"). כמובן, גם לנו בתקופתנו אין פטור מתופעה זו, גם אנו משקרים לעצמנו, אלא שהפעם זה מקצועי. אנחנו עושים את זה כל-כך ברצינות וביעילות, כל-כך טוב, איכותי ומשובח, שבסופו של דבר לא נותרת לנו ברירה, ואנחנו נאלצים להאמין לשקרים של עצמנו. לכן, אנא מכם, שימרו על דיסקרטיות בתחום, על-מנת שלא נגלה פתאום לתדהמתנו ולתמימותנו, שאנחנו שקרנים וצבועים (שלא לומר גם חזירים).
מוכנים? הנה הסוד: אנחנו לא כל-כך טיפשים כפי שאנחנו נראים. אנחנו לא מצליחים להבין דברים כה פשוטים, אלמנטריים וטריוויאליים, לא בגלל שכל המומחים שלנו הם רפי-שכל, הסיבה היא אחרת לגמרי. כי אנחנו לא רוצים! בכל דבר אחר הקשור להתנהלות שלנו, הדבר הכי ברור וידוע הוא: הכל זה אינטרסים. רק בנושא החשוב ביותר, התנהלותה של החברה, נושא הרצון והמוטיבציה נמצא מחוץ למגרש המשחקים (למעט, כמובן, נושא שכר ותנאי הבכירים; כשזה מגיע לשם, פתאום הם מבינים מצוין כמה חשוב לתת להם מוטיבציה).
לא רוצים אבל בכל הנוגע לשיטה ולאופן שעל פיהם החברה מתנהלת, הרצון הוא בכלל לא פקטור. כנראה שכולם חכמים, כולם צדיקים, כולם טהורים, כולם יודעים את התורה. אי-אפשר להכריח את התקשורת לשים את נושא "קשר האליטות" לדיון על סדר היום הציבורי. האם היא רוצה? המושג "רצון" של התקשורת בכלל לא קיים. אין שום בקרה על הנושאים שקובעי סדר היום הציבורי מחליטים להציב על סדר יומנו. פתאום כולם גלמים, ואף אחד לא מבין את חשיבותה של התודעה הציבורית. כשמדובר בפרסומת, כולם מוכנים לשלם המון, אבל כשמדובר בנושאים הקשורים לאופן התנהלותה של החברה (תרבות השלטון), פתאום התקשורת הופכת להיות חפה מפשע, מראה תמימה, כבר לא כלי המשפיע על תודעת הציבור.
אי-אפשר להכריח את המדע לחקור את קשר האליטות. אבל האם הוא רוצה? מישהו פעם בדק את ה"רצון" של המדע? אף אחד לא מבחין בדברים האלו, כי מוטיבציה של גופים היא מחוץ לתחום. כבר למעלה מעשור אני מנסה להוביל לדיון אחד בתקשורת בנושא תרבות השלטון, אף אחד לא אומר "לא", אבל דבר אחד ברור: זה לעולם לא יתרחש. אפילו את התנועה לאיכות השלטון לא הצלחתי לשכנע לפעול למען עריכת דיון ציבורי בנושא בו היא עוסקת. ההתנגדות היא פאסיבית, לא חשים בה, אבל היא אדירה עד כדי היותה בלתי מנוצחת. המערכת תעשה הכל כדי שדיון כזה לא יתרחש. רק אם תתאמצו לפעול למען דיון כזה, רק אז תוכלו להבחין בהתנגדות אליו. אם לא תנסו לדחוף קיר, לא תדעו שהוא כה חזק, לא תבחינו שהוא קיים בכלל.
מי זה אנחנו? התקשורת אוהבת להגיד "הציבור רוצה". אבל האם הציבור יודע לרצות? אז בואו אגלה לכם עוד סוד: הציבור הוא עדר (לא אומר עדר של מה, על-מנת שלא לפגוע בבהמות). אנשים לא יודעים לחשוב לבד. כולם יודעים מה נכון, מה תקין פוליטית, מה מכובד, מה מרשים, איך צריך להתבטא כדי שיאהבו אותך, יעריכו אותך ויקדמו אותך בחברה. אופן החשיבה איננו ספונטני אלא מוכתב על-ידי הנורמה, הכל זה נורמות. גם דעת הקהל מאוד מניפולטיבית ומאוד מושפעת מדעותיהם של אלו ש"יודעים מה נכון", כלומר העיתונאים.
"אנחנו", משמעותו: מובילי האנושות, כלומר האליטות. רבים אולי יופתעו אבל העניים לא אשמים בעוני, העובדים הזרים לא אשמים באבטלה, והמנוצלים לא אשמים בניצול. האליטות, הן מובילות את המדינה והן קובעות הכל, גם את הרצון שלנו. הרצון שלהן הוא הרצון של החברה, של המדינה, של האנושות. אם האליטות לא רוצות לדעת למה הכל קורס, אז אנחנו לא רוצים לדעת, כי "הרצון שלנו" זה הרצון של המנהיגים שלנו.
תרבות הצריחה ובכן, מדוע האליטות תמיד נכשלות במאבקן למען הצלת האנושות, בשעה שבמאבק למען דאגה לעצמן הן נוחלות הצלחה מסחררת? תעלומה שאת פשרה כנראה לעולם לא נדע, אבל אני מוכן לנחש: בדיוק מאותה הסיבה שחתן פרס נובל לשלום, כבוד היו"ר
יאסר ערפאת, לא הצליח לנצח את הטרור, ומאותה הסיבה שהמושחתים לא מצליחים לנצח את השחיתות. מאותה הסיבה שהיתושים לא מצליחים לייבש את הביצה, הסוסים לא מצליחים לנקות את האורווה, והחתולים כל הזמן נכשלים במאמציהם הבלתי נלאים לשמור על השמנת. כי הם לא רוצים!
הם לא רוצים לדעת שהם שודדים אותנו, כי ברגע שיידעו, הם יצטרכו להפסיק את השוד (ומי יודע איזה עוד מחיר הם יצטרכו לשלם על פשעיהם). אנחנו עוד לא הבנו את הסוד הזה, ולכן נמשיך לרוץ קדימה בדיוק באותה שיטה: האליטות ימצצו וישעבדו אותנו, כפיצוי הן ירשו לנו להוציא קיטור בנדיבות וללא הגבלה, אנחנו ננצל את הזכות הזו בהתלהבות: נצווח ונצרח (תרבות הצריחה, אולי אפשר לקרוא לזה), כל אחד ייאבק את המאבק החברתי המקומי והקטן שלו, ולעולם לא נצליח להעלות על דעתנו לדרוש להעמיד לדיון על סדר היום את שאלת תרבות השלטון.
עולם כמנהגו נוהג, וכך העולם ימשיך לנהוג. נצטרך ככל הנראה להמתין עוד כמה מאות שנים, עד שהאנושות תהיה בשלה להבין את הדברים הטריוויאליים האלו...
מהפכה חברתית רבים מתבוננים בקנאה אל ארצות ערב, ולא מבינים מדוע הציבור שלנו כה אדיש כשמנהיגינו חומסים ורומסים אותנו בתיאבון שאינו יודע שובעה. מחירי הדיור, המים, הדלק, הלחם, הכל כאן עולה בלי סוף, גם המיסים. מה לא עולה? משכורות עממיות. האבטלה עולה, שעות העבודה עולות, קושי העבודה עולה, שכר הבכירים עולה. החיים הופכים להיות בלתי נסבלים יותר ויותר. גם למעמד הביניים, שהם לכאורה האזרחים הלגיטימיים עבורם קיימת המדינה. לפעמים נדמה שגדולי האומה הקימו איזו ועדה סודית השוברת את הראש מהיכן אפשר עוד לחלוב אותנו, והדבר היחידי שאנחנו יודעים לעשות חוץ מלקטר ולייבב זה לשלוח אותם להמשיך להנהיג אותנו (תופעה זו נכנה בשם: "הפלא השמיני" ונעסוק בה בפעם הבאה).
אז מדוע אצלנו לא יוצאים לרחובות? כי הכל לכאורה לגיטימי. שם ידוע שהעם מדוכא, זו דיקטטורה רשמית. כאן מה? חופש ביטוי, חופש בחירה, שלטון חוק, כלכלה קפיטליסטית פתוחה לכולם. למי אפשר לבוא בטענות? אף אחד לא יודע מה זה תרבות, איש אינו מעלה על דעתו ששודדים אותנו בעזרת תרבות שלטונית הנמצאת מחוץ לפיקוח ומחוץ לתודעה. בצרפת וביוון יצאו לרחובות כי כנראה בכל-זאת גדשה הסאה, אבל גם הם לא הצליחו לשנות את תרבות השחיתות, כי הם לא יודעים מה זה. ייתכן שגם אצלנו, כאשר הפערים החברתיים יגיעו לרמה מסוימת, תתחיל התקוממות עממית. האליטות מנסות לשחק ולבחון את הגבולות עד להיכן ניתן למצוץ אותנו.
מישורים שונים טענות לפיהן הממשלה מתנהלת ללא דרך, אינן נדירות אלא נשמעות בתקשורת חדשות לבקרים. לכן גם הטענה המושמעת כאן, לפיה המדינה רצה קדימה בלי לדעת לאן, עלולה להתפרש בבנאליות, כאילו עוד אזרח ממורמר מתקיף את הממשלה. האומנם מדובר בעוד מאמר טרחני של אזרח מתוסכל?
ובכן, מדובר במישורים שונים. הדוגמה של אמצעי תחבורה כמשל להתנהלותה של חברה, היא טובה, אך אינה מדויקת לחלוטין. חברה מתנהלת על פני מישורים רבים: פוליטי-מדיני, כלכלי-חברתי וכולי. לכל מישור כזה ניתן להתייחס כאל ספינה או רכבת נפרדת לחלוטין. בהחלט ייתכן שהרכבת הכלכלית תטוס לצמיחה בעוד הרכבת המדינית תדשדש לקראת סכסוכים בינלאומיים.
כאן אנו מדברים על רכבת אחרת לגמרי: המישור התרבותי. כל המישורים האחרים ידועים ומוכרים, יש לגביהם שפע מידע ומומחים בלי סוף. לגבי המישור התרבותי לא רק שאין מידע, אין בכלל תודעה. לא עולה על דעתנו שיש מישור כזה, האנושות טרם גילתה אותו. היא איננה מצליחה להעלות על דעתה שיש או צריך להיות מישור כזה, אשר חייב להיות מפוקח, מנוטר ומנוהל בצורה ממוסדת על ידה.
רק רקבת כולנו בתוך רכבת. לא סתם רכבת, רכבת נהדרת, משוכללת, עם מנוע דיזל חדיש, לא מנוע פחם מיושן. יש לנו המון אנשי מקצוע מיומנים שופרא דשופרא: מומחים שמתקנים את המנוע, מומחים לקרונות, מומחים לפנצ'רים, פנטסטי, כמעט מושלם. רק שכחנו דבר אחד קטן: לבחון את האפשרות להחליף אותה לרכבת חשמלית, או בכלל לגלות שאנחנו בים ואז רכבת זה לא בדיוק אמצעי התחבורה הכי מתאים, ומה בנוגע למטוס?...
נהג הקטר עובד קשה, כל הזמן מתאמץ וטורח, רק דבר אחד קטן הוא שוכח לעשות: להציץ מהחלון ולבדוק לאן נוסעים. אולי הרכבת ירדה מהפסים? אולי עלינו על המסילה הלא נכונה? אבל הוא יודע, וכולם יודעים שעם רכבת כל-כך נהדרת, לא צריך לשבור את הראש. אפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות, היא כבר תוביל אותנו. כולם ממהרים, כולם רוצים להגיע, להגיע מהר. אבל לאן? לאן?...
החלמאי מת מצחוק ממש כמו ילדים המשחקים בתוך ארגז חול וצריך לשכנע אותם להפסיק לשחק ולצאת קצת החוצה. היכן המבוגר האחראי, מי תהיה הגננת של האנושות? היכן המצפן? היכן ה-GPS? כולם "חושבים בתוך הקופסה" (כולל אלו שמטיפים לחשוב מבחוץ). כולם בתוך הכלים הקיימים. יש לנו מומחים למשפט, מומחים לכלכלה, מומחי דמוקרטיה, ומה לא? אין לנו מומחה אחד שיבחן את הכלים הללו מבחוץ.
לאן הכלים המופלאים האלו לוקחים אותנו? היום הגענו למצב שאיש אינו בודק. זה מה יש וזהו. אם החוק כושל - תקפצו, אם הדמוקרטיה אימפוטנטית - תייללו, אם הכלכלה נהדרת, אבל בשביל אחרים - תייבבו. זה מה יש חברים, זו הרכבת, כולם לעלות, טוטוטו, נוסעים. ככה מתנהגים? זו אנושות רצינית? בשביל זה הגענו עד הלום מאז תקופת האבן? למה להתעלל ככה בחלמאים המסכנים? יושבים כל היום בבית, קוראים את סיפורי חכמי הנאורים, תופסים את הבטן ולא מצליחים להפסיק להתפקע מצחוק.
נחשו מי קם על יוצרו כמובן, הגולם (במקרה שלנו תרתי משמע, שהרי חבורת גלמים מובילים את החברה). יצרנו כלי לניהול חברה: החוק - מרגע זה התלהבנו מהכלי, עד כדי כך שהפכנו אותו לעגל זהב, וודו, טוטם, קדוש. הוא האל החדש שלנו, כולנו סוגדים לו, וכל דבר אנחנו מסוגלים להבין רק בדרך אחת: דרכו. אבל זה בסך-הכל כלי, כלי לניהול חברה. אם הכלי לא מספק את הסחורה, מה עושים? עוטפים אותו בחמש לירות וזורקים לים, או מחזירים ליצרן לתיקונים. לא אצלנו. אצלנו אין סיכוי אפילו שנדע אם הכלי מספק את הסחורה, השאלה אינה רלוונטית משום שאין לנו מושג שזה כלי, הוא כבר המטרה בכבודה ובעצמה. נכון, כבודו?
כבוד השופט, האם הצלחת? - בוודאי, הנה קודמתי. זו הדרך היחידה בה בכירים בתקופתנו יודעים אם הם מוצלחים. יש שתי דרכים להעריך הצלחת בכירים: הערכת עמיתים ומבחן המציאות בשטח. אצלנו יש רק דרך אחת: מי שמגיע לרמות בכירות נחשב אצלנו למוכשר ומצליח מאוד. מוכשר במה? בהתברגות במערכת המסואבת. ומה עם התוצאות בשטח? זה לא עניינו, למה? ככה. וככה זה כל הנורמות. תמיד במקרה או שלא במקרה הן לטובת האליטות. איש אינו שואל, איש אינו עונה ותרבות השחיתות שוב יצאה מכלל סכנה.
חברה זה נורמות אז יש לי הפתעה קטנה לחבורת הגלמים שמנהלת לנו את החברה המודרנית: חברה זה נורמות, ונורמות זה חברה! חברה זה תרבות. ההבדל בין אוסף של אנשים לחברה זה התרבות שלהם. העבר, העתיד, המסורת, הערכים. ההווה, המציאות זה הנורמות, התרבות. אם אנחנו לא יודעים מהי התרבות שלנו, אין לנו מושג מי אנחנו. החוק נועד כדי להשתית תרבות טובה, כדי שהסטטוס קוו יהיה מציאות טובה, סבירה, לא רוויית פשע, אלימות, שחיתות וכולי. החוק לא נועד רק כדי לטפל בעבירות; זה הכלי. מטרת הכלי היא בסופו של דבר ליצור חברה בריאה. הצליח? אין לנו מושג, כי אנחנו לא בודקים. אנחנו לא יודעים מה הן הנורמות. יש סטטיסטיקות של פשיעה, לפי זה אנחנו מגששים ומנסים להבין אם אנחנו משתפרים.
את השופטים, תמונת המצב מעניינת כשלג דאשתקד. הם עם האף כמעט קשור בנזם לתוך ספר החוקים, לא מסוגלים להרים אותו לרגע. מסביב יהום הסער, המדינה יכולה להפוך למערב פרוע, והם מבסוטים. כל עוד הם קודמו, סימן שהם מצליחנים גדולים. הם לא קולטים שתפקידם להשתית כאן נורמות בריאות. הם לא מבינים את זה, לא לימדו אותם את זה באוניברסיטה. הם פוזלים, מסתכלים לצדדים, שופטים על-פי הנורמות המקובלות, אפילו החוק לא מעניין אותם, וזהו. הדבר המכוער במיוחד כאן, הוא הסטנדרט הכפול (עם אותו חוק, אגב): כלפי הציבור הם נותנים דרור לתרבות הליברליות והחיבה היתרה שיש להם כלפי עבריינים. כלפי עצמם, אוהו, כאן פתאום הם יודעים שהרתעה חשובה. תרבות שיפוט כפולה, אין ספק שמדובר כאן בגועל נפש מזוקק.
קולקציית המלך החדישה כרגיל, המלך עירום, ערוותו כרגיל גם לא משהו. אנחנו מזדעזעים מצ'ופצ'יקו של הנשיא, אבל ברגע שנוכל להתבונן דרך המשקפיים החברתיות, נופתע לגלות שאחוריהם של יתר האח"מים - האנשים החשודים מאוד, או ה-VIP כלומר Very Impotent People (מה שניתן לכנות "נפוחונים") - לא הרבה יותר מלבבים. אפשר לקרוא למשקפיים הללו: משקפי הפילוסופיה המעשית, המודעות לנורמות, או הפרספקטיבה המכלילה. בינתיים, כל מה שאנחנו יודעים לעשות (ביחד, באופן רשמי כחברה), זה להרכיב את משקפי שלטון החוק, וברגע שאנחנו מרכיבים אותם הכל נהיה מטושטש.
לכל עם המנהיגים הראויים לו את מי בדיוק אנחנו מאשימים? מי שיכול באופן טבעי לוקח. האליטות יצרו תרבות של אגואיזם, לפתע הן מביטות סביבן ומופתעות לגלות שכולם אגואיסטים, כל אחד לוקח כפי יכולתו, הם יכולים - אז הם לוקחים. מה בדיוק ציפינו מהם? אולי מגיע לנו? שהרי המנהיגים שלנו כבר מזמן לא מסתפקים בהטלת מימיהם, הם כבר מטילים בנדיבות את הפרשותיהם, והכל מהמקפצה. אנחנו מייבבים, מקטרים, מתחננים, וברגע האמת חוזרים אליהם על ארבע, מכשכשים בזנב, מתבוננים עליהם כלפי מעלה בהערצה, פותחים פה גדול ומבקשים תוספת. אז מה כבר נותר לומר? שיהיה בתיאבון?... שיהיה בתיאבון.
בשולי האירועים: ברכות ל
צחי הנגבי על סיום משפטו, ומה שכחנו? האם כבוד השר לשעבר לא רמז פעם שמדובר בנורמה? מישהו בדק את זה? הצחקתם אותם. הם לא מבינים מה זה נורמה, גם תחת איומי אקדח הם לא יהיו מוכנים להבין. אין כמו הבורות המשכרת (והמשקרת). אהה, תענוג לרוץ קדימה בלי לשבור את הראש עם דאגות מיותרות כמו לאן...