הבקשה לאשר בניית דירות על המגרש הציבורי ברמת אביב ג' נדונה בוועדה המקומית לראשונה ב-20 בספטמבר 2006. היו דיונים נוספים, והאישור ניתן ב-20 בספטמבר 2007, בדיוק לאחר שנה.

הוועדה המחוזית, שבה יושבים נציגי ציבור, ראשי ערים ואחרים, החליטה ב-11 בפברואר 2008 להפקיד את התוכנית להתנגדויות. המודעות בעניין זה פורסמו בעיתונים לאחר שבעה חודשים וחצי, ב-25 בספטמבר. המודעות על קירות הבתים השכנים פורסמו ב-15 באוקטובר, שמונה חודשים לאחר ההחלטה.

החוק מאפשר להגיש התנגדויות בתוך 60 יום מפרסום המודעות, במקרה שלנו עד 24 בנובמבר 2008. המחוזית, כרגיל, אינה ממהרת. היא מאשרת סופית את התב"ע ב-16 במאי 2009 – שמונה חודשים לאחר פרסום המודעות, שנה ורבע(!) לאחר שהחליטה להפקיד להתנגדויות. זה, כידוע, לא עולה להם כסף, ואיש לא ממהר לשום מקום.

המקומית מחליטה לערער בפני המועצה הארצית על האישור שנתנה המחוזית. כרגיל, יש סחבת, אך הפעם מקבלים עליה "נוק-אאוט": היו צריכים להגיש את הערר למועצה הארצית עד 20 ביוני. חיכו, כרגיל אצלם, והגישו את הערר באיחור של שבועיים. המועצה הארצית הודיעה: "זמנכם עבר!" הוועדה המקומית, כלומר עיריית תל אביב, ביקשה ארכה – ונדחתה. נהניתי לקרוא את המסמכים בעניין זה, הנותנים מכה על הראש לחברי הוועדה, ומגלים להם, שלסחבת יש מחיר.

חברי המועצה ארנון גלעדי ופאר ויסנר מחליטים לערער על התב"ע בבית המשפט המחוזי בתל אביב. גם התושבים פונים לבית המשפט. ב-29 בנובמבר 2009 הם מקבלים "על הראש" מהשופט גלעד נויטל: העתירה תידחה – הוא קובע – ולו רק בגלל השיהוי. מדוע לא ערערתם על התב"ע כאשר אושרה לראשונה לפני יותר משנתיים? נעים לראות, ששופט בישראל אינו נכנע לנוהגי הסחבת, ומבהיר גם לנציגי הציבור שצריך להיות סדר.

הוועדה המקומית דנה בדצמבר 2009 בהסכם פשרה, שלמעשה מוכתב לה על-ידי הודעות השופט. היא מחליטה לדחות את ההסכם. עוברים 13 חודש, הוועדה מתכנסת שוב ומאשרת את ההסכם. למה סחבו את העסק יותר משנה?

ההסכם חתום, התב"ע אושרה סופית כבר מזמן. האם קבוצת הרכישה, שחבריה כבר השקיעו 82 מיליון שקל ברכישת המגרש, יכולים להתחיל לבנות? מה פתאום. צריך לחכות להיתר הבנייה. בתל אביב – מעיד נשיא התאחדות הקבלנים נסים בובליל – מחכים שנה וחצי עד שנתיים להיתר.