מה סוד הקסם של הילדות, של סיפור הילדות, קשה לדעת. בשנות החמישים, כל העולם נראה כמו כפר קטן, ואת נפלאותיו ראינו רק בסרטי קולנוע "אדיסון" - והכול היה פשוט. גם כשהדברים נראו סבוכים, מצאנו להם מרפא בין דפי "תום סויר" או סיפורי מעשיות שסיפר סבנו מתוך "נפלאים מעשיך"...אהבנו יומנים כמו הספר האלמותי "הלב' של ד'אמיצ'יס.וכמובן, היה הקשר המיוחד עם עיתון הילדים "הארץ שלנו". קראנו על ילדים שעשו מעשים טובים, על פלאי המדע, על בולים חדשים...גם דברים קטנים ויומיומיים הלהיבו אותנו. וכך נקשרנו לסיפורו של פנחס שדה בעיתון הילדים שלנו. הסיפור "נער הייתי" שכתב סופר עלום שם בשם ש. פנחס שבה את הלבבות. אותו ילד עדין נפש, רפאל, מסר לנו בסיפור "נער הייתי" סיפור שריחף על חיינו, דמה להם, היה שונה מהם, היה שילוב של תמימות ושל נפלאות. הכל סופר בלשון של וידוי, בעברית לפעמים תנכ"ית, סיפורה של נפש. סיפורו של ילד בפנימייה, הקשר עם ילדי הכיתה, דרך החינוך הקפדנית לפעמים של מורי הפנימייה, דרכו האבהית של המורה לחשבון. נקשרנו לאותו עולם של הילד רפאל. גם כשהילד חרז לפנינו בחלומותיו חרוזים, שנראו מפחידים. כך מצאנו באחד פרקים שיר קצר של הילד רפאל: פעם אחת היה שד / ולו שלושה בנים / אכל השד בן אחד / נשארו שניים מסכנים". פנחס שדה כתב לנו מלים כמו "היא הייתה לבושה חלוק ונעולה אנפילאות, שערה מדובלל".... השפה המקראית הייתה חלק משפת היומיום בסיפור: "לפתע חשתי יד מונחת על כתפי. הפניתי פניי, ואראה את דוקטור יעקובי"..."מה נורא היה המראה"..."ברור היה כי הוא ייטור לי איבה"...המורה פונה לתלמידיו במלים "הקץ למילים...מי לא הכין שיעור"... עצם ההמראה של השפה לגובה, נתנה יותר קדושה לעולם, תחושה של מרחק מצד אחד - וקרבה מצד שני. פחדיו של הילד רפאל ותקוותיו, חלומותיו, כל זה מילא את לבנו באותם ימים. כאשר המורה לחשבון מרגיש את עולמו השברירי של הילד, הוא קורא לו ומרגיע אותו: "כיצד אתה מרגיש כאן, רפאל" - שאל. גמגמתי משהו מעין "ככה"...."אני מקווה" - הוסיף - "כי השיעור בחשבון לא היה קשה בשבילך. ילדים כה רבים מתקשים בחשבון...אבל העיקר שיש רצון טוב וסבלנות...בסוף הכול טוב". דרך ההתבגרות של רפאל למדנו משהו על עצמנו, על חששותינו, על נפתולי ההשתלבות בחברת הילדים, על הגעגועים לעולם טוב, לקשר טוב עם המשפחה. סיפוריו של פנחס שדה משכו את לבנו - ובאותם ימים השם ש' פנחס היה מעין שם סתרים. לימים, כאשר הגענו למערכת "הארץ שלנו" ברחוב מזא"ה 56 בתל אביב, ראינו את העורך בנימין תמוז, את סגן העורך יעקב אשמן ואת מזכירת המערכת המיתולוגית אסתר קל. מי שנבחר להיות עיתונאי קטן של "הארץ שלנו" - חש כמו נכנס לארמון פלאים. יעקב אשמן סגן העורך היה ידוע כאביו של הילד "לולו", ועליו כתב פרקים וסיפורים. אשמן הציג בפנינו צעיר אדמוני וחשף בפנינו שלפנינו סוד נסתר: זה הסופר ש' פנחס, פנחס שדה. הרגשנו כצופים בסרט מחתרת, בפתרון תעלומה. כשבגרנו נקשרנו לספרו "החיים כמשל", לתיאור בדידותו, לרגשות כלפי ירושלים, ללשונו הקסומה. למיזוג המיוחד בין קדושה ליומיום. בעבר כתב אחי התאום בלפור, מאמרים על דמותו של פנחס שדה, על הספר "החיים כמשל", על אותה עלייה מדי שנה לקברו של פנחס שדה. בימים אלה מלאו 17 שנים למותו של פנחס שדה. בחרתי לקרוא לשיר שלי "נערים היינו" - מעין המשך לסיפורו של פנחס שדה "נער הייתי". הימים האלה של שנות החמישים לא חלפו, והקשר לפנחס שדה נותר כאבוקה של אור. נערים היינו, נערים נשארנו, אותה אלומת מלים בשדה של פנחס שדה עדיין מחכה לכולנו. הסיפור הזה לא נגמר.

נערים היינו

שיר לפנחס שדה, במלאת 17 שנים לפטירתו בתאריך ז' בשבט תשנ"ד. הרצל חקק חָלַף הַזְּמָן וְכָל אוֹתָם קוֹלוֹת שָׁבִים מִמֶּרְחָק, מִן הַדַפִּים, וְגַם הַשְּׁתִיקוֹת. דָּבָר לֹא נִמְחַק. אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לָדַעַת אֱמֶת הַמַּעְיָן שֶׁל סִפּוּרֵי הַיַּלְדוּת, לְכוּ בְּעִקְבוֹת אוֹתוֹ שָׂדֶה אוֹתוֹ סִפּוּר לֹא אָבוּד. לְכוּ אַחֲרַי לְמַמְלֶכֶת יַלְדוּתִי, לַיָּמִים הַהֵם, לִמְחוֹז הַקֶּסֶם שָׁם נֶחְבָּא אוֹתוֹ סוֹפֵר עֲלוּם שֵׁם, נֶחְבָּא אֶל כֵּלָיו בְּ"הָאָרֶץ שֶָׁלָּנוּ" רוֹעֶה צֹאן אַדְמוֹנִי שֶׁרָעָה לֵב כֻּלָּנוּ. פִּתְקֵי לֵב בִּשְׂפָתֵנוּ, שְׂפַת הַמִּדְרָכָה, יַתְמוּת עוֹלָם, שִׂפְתֵי אוֹתָהּ יַלְדוּת, אוֹתָם מַכְאוֹבֵי יְלָדִים, סִפּוּר לֹא אָבוּד. וְנָצַרְנוּ סִפּוּרוֹ, כֻּלּוֹ סַקְרָנוּת וְהִתְבַּגְּרוּת וְהַס, וְעַל הַשּׁוּרוֹת הַמֻּפְלָאוֹת, הָיָה חָתוּם אוֹתוֹ אַדְמוֹנִי, אוֹתוֹ ש' פִּנְחָס. נַעַר הָיִיתִי, כָּךְ כָּתַב לָנוּ, וְשָׁתִינוּ כָּל טִפַּת אוֹר, כָּל מִלָּה בִּמְחוֹז הַקֶּסֶם הָיָה פִּנְחָס כֹּהֵן הַנְּשָׁמוֹת וְהַתְּפִלָּה. הֵלֶךְ שֶׁאָגַר כָּל צַעַר, כָּל תְּשוּקָה, שֶׁיָּדַע לְהָבִין גַּם כְּשֶׁהָאֲדָמָה יָדְעָה שְׁתִיקָה. אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם אֶקַּחֲכֶם, לְאוֹתָהּ דִּמְעָה לֹא חוֹלֶפֶת, מִשָּׁם שָׁאַבְנוּ תַּעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ, מַעְיָן מַיִם חַיִּים, נִרְגָּשִׁים הַקֶּסֶם שֶׁל הַיַּלְדוּת בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים, נְעָרִים הָיִינו, וְהָלַכְנוּ עִם אוֹתוֹ צֹפֶן שֶׁל ש' פִּנְחָס הַזְּמָן חָלַף, וְעִמּוֹ חָלַפְנוּ גַּם אָנוּ, כָּמוֹהוּ, פְּסִיעוֹת הַנַּעַר שֶׁהָיָה שֶׁנָּגְעוּ בַּתֹּהוּ, קֵרְבוּנוּ לְמִקְדַּש הַחַיִּים. וְכַאֲשֶׁר גָּדַלְנוּ סוֹד בְּדִידוּתוֹ לָמַדְנוּ וְחַיָּיו, רָאִינוּ כִּי הַקֶּסֶם לֹא נָמַס. וּלְעֵת עַרְבַּיִם, כְּשֶׁהַיֶּלֶד שֶׁל אָז שָׁב אֵלֵינוּ לְהָבִין מַה נִשְׁאָר, מַה הָרַז, הַקּוֹל הַיָּשָׁן כְּמוֹ נוֹגֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, לוֹחֵשׁ לְכָל לֵב, בּוֹכֶה לִי, נַעֲלֶיךָ שַׁל, כָּל אוֹתָם יָמִים יִהְיוּ חַיֶּיךָ, הַחַיִּים כְּמָשָׁל.