הבדואים של אל-עראקיב יושבים על אדמתם (מדרום לצומת להבים ולעיר רהט) עוד מימי השלטון הטורקי בא"י. בבית הקברות במקום יש קבר מ-1912. מזה דורות התושבים רעו שם את עדריהם, גידלו תבואה ועצי פרי, ובנו את אוהליהם. בתחילת שנות החמישים הרחיקם "הממשל הצבאי" ממקומם, בטענה שהשטח נחוץ לאימוני צה"ל, ובהבטחה להחזירם למקומם בתוך חצי שנה. התושבים חיכו וחיכו, התיישבו-זמנית ברהט הסמוכה, חצי השנה התארכה לחצי מאה (!), ובשנות התשעים ראו התושבים שהקק"ל מכשירה את הקרקע לנטיעת יער - יער הזוי באמצע המדבר, כתחליף לבני אדם. התושבים, בראשות שייח' סייח אל-טורי, חזרו לאדמתם, הקימו את "אל-עראקיב ב'", והחלו בהליכים משפטיים. הם הקימו מחדש את הכפר סביב בית הקברות הישן ושני בורות המים העתיקים שנשמרו. הם נטעו מחדש עצי הפרי, זרעו שוב שעורה, וכ-300 תושבים חזרו והקימו באל-עראקיב את בתיהם. המשבר התחדש בשנות האלפיים: מינהל מקרקעי ישראל והקק"ל עקפו את שאלת הבעלות על האדמות, שהדיון המשפטי בה רק החל, ותבעו לפנות את ה"פולשים". בית המשפט נענה, ובקיץ 2010 נערך הפינוי הראשון של אל-עראקיב, עם 2,000 שוטרים, אנשי מינהל, "הסיירת הירוקה" והקק"ל. התושבים הזדרזו להקים את "אל-עראקיב ג'". הם מתקשים לממן את המאבק, המשפטי וההתיישבותי, ונעזרים בתרומות זעומות. ההריסות לא איחרו להגיע, שוב ושוב. בכל הריסה מתבצרים התושבים בבית הקברות, ושם גם הקימו שתי סככות - האחת כמסגד, ובו מסתתרים מהגשם וישנים - אחרי כל הריסה - הנשים והילדים, והשנייה - לגברים. הפינויים כללו ירי בכדורי גומי וגז, מכות ומעצרים - שלא הבדילו בין בדואים לפעילי זכויות אדם יהודים... הקק"ל הזדרזה להפוך את האדמות ולהכינן לנטיעות. הגברים הקימו מחדש את הכפר בנחישות, בעזרת הפעילים היהודים - שימו לב ח"כי ועדות החקירה - כרב אריק אשרמן (מזכ"ל "שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם", וכותב במגזין "על צד שמאל"), ד"ר יעלה רענן (דוברת "המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים", וכותבת ב"על צד שמאל"), פרופ' גדי אלגזי, ד"ר בתיה רודד (כותבת אף היא במגזין), יעקב מנור (מרכז "קואליציית המסיק"), עמוס גבירץ (כותב "אל תגידו 'לא ידענו'" במגזין), חיה נח (מנכ"ל פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, ואף היא מהכותבים במגזין), ופרופ' אורן יפתחאל. אגב, שני האחרונים קיבלו בשבוע שעבר מהאגודה לזכויות האזרח, על פעילותם הברוכה, את "פרס אמיל גרינצווייג לזכויות האדם"! באחד מהדיונים המשפטיים האחרונים, ב-23.1.11, השופטת המחוזית נצר-שלום פנתה למינהל ולקק"ל ו"המליצה" להמתין בהמשך ההריסות והנטיעות, ולא לקבוע עובדות בשטח שיהיו "בלתי הפיכות". המינהל והקק"ל לא קיבלו את ההמלצה... ביום ראשון השבוע (6.2.11) הרסו המינהל, הקק"ל והמשטרה את אל-עראקיב בפעם ה-12. התושבים הקימו מחדש סוכות מגורים, מיריעות פלסטיק. ביום שני השבוע (7.2.11) הרסו המינהל, הקק"ל והמשטרה את אל-עראקיב בפעם ה-13. התושבים הקימו מחדש סוכות מגורים, מיריעות פלסטיק. ביום שלישי השבוע (8.2.11, אתמול) הרסו המינהל, הקק"ל והמשטרה את אל-עראקיב בפעם ה-14. התושבים הקימו מחדש סוכות מגורים, מיריעות פלסטיק. אתמול בבוקר הגיע הגשם גם אלינו, למדבר. חשבתי על הילדים באל-עראקיב, והצטמררתי. שמתי בג'יפ יריעות פלסטיק להורים וסוכריות לילדים, ונסעתי למקום. בירידה מהכביש לדרך העפר עמדו שתי ניידות, ושני שוטרים מנעו ממני להיכנס. שאלתי בתוקף "מה?", ותשובתם הייתה: "אסור. אנחנו עושים כאן משהו, ואסור להיכנס עד הלילה". במדינה מתוקנת המשטרה איננה יכולה למנוע מאזרחים תנועה חופשית. במדינה מתוקנת. נאלצתי לסגת, ותיאמתי עם חיה נח הנ"ל שננסה למחרת (היום) שוב, בשעה מוקדמת, לפני שכוחות הפינוי מגיעים. ואכן חזרנו הבוקר, יום ד', 9.2.11, אלא שהמשטרה כבר חסמה את הדרך לכפר. ג'יפ, מורה-דרך, חיה המכירה את הדרכים, ואדי, בוץ, ניידות על הגבעות - והגענו. בולדוזרים עסקו באדמות הכפר בהכשרת קרקע לנטיעות, ולרגע חשבנו שהיום לא תהיה הריסה של הסוכות. ואז, ב-08:30, הרסו מול עינינו המינהל, הקק"ל והמשטרה את אל-עראקיב בפעם ה-15. והבוקר נקבע תקדים חדש: לראשונה הרסו את סוכות הכפר בולדוזרים של הקק"ל! חוקי? מוסרי? לשם כך תרמתי כל חיי לקק"ל? למניעת שימוש חוזר, הבולדוזרים רמסו וקרעו את היריעות... עצומות אינן עוזרות מול ממשלה אטומה, אבל ד"ר עוואד אבו פריח, בתסכולו, העלה לאינטרנט עצומת ייאוש. המינימום שיכול לעשות כל בן-אדם - זה לחתום: [קישור]. ואפשר להצטרף בכל יום א' למשמרת המחאה הקבועה בצומת להבים, ב-15:30. ואפשר להגיע בשבת הקרובה (12.2.11) לביקור סולידריות בכפר, מ-11:00 ואילך. הסעות מתל אביב ומבאר-שבע ואנשי קשר - אפרט מחר במדור האירועים במגזין. אל-עראקיב הפכה כבר לסמל לנחישות בהתיישבות. יש 45 כפרים בלתי מוכרים בנגב, והמאבק הנחוש של תושבי אל-עראקיב הוא גם המאבק שלהם. המאבק על הזכות לחיות על אדמתם - הוא גם המאבק שלנו. חובה להוכיח - לתושבים, לממשלה, למינהל ולקק"ל - שהמאבק משותף לבדואים וליהודים. גם אנחנו נחושים, באל-עראקיב ובכל מאבק לזכויות אדם. נמשיך.

הקק"ל קנתה את אדמות ביריה (ליד צפת) ב-1942. ב-1945, עדיין בימי המנדט הבריטי בא"י, עלו על הקרקע בביריה פלמ"חניקים דתיים, והקימו את ביריה סביב "טירה" מרכזית, במתכונת "חומה ומגדל". ב-1946 מצאו חיילים בריטיים "סליק" (מחסן נשק חבוי) ליד ביריה, ועצרו את כל התושבים. התקדים של הורדת יישוב יהודי הניע את "ההגנה" להעלות בפעם השנייה יישוב, בצמוד לטירה: ב-י"א אדר, במקום העלייה המסורתית לתל-חי, עלו כ-3,000 נערים מיישובי הסביבה, בליל גשם, והקימו את "ביריה ב'". אחר-הצהריים, כשהנערים התפנו, הצבא הבריטי - בשימוש בטנקים ובשריוניות - גירש את המתיישבים בשנייה. באותו הלילה, 14-15.3.1946, עלו מאות יהודים מצפת ומראש פינה והקימו את "ביריה ג'". עוצמת המאבק של היישוב המאורגן הבהירה לבריטים שלא מדובר בנקודה צבאית אלא ביישוב שסביבו התלכד כל היישוב, והבריטים פינו את הטירה והתירו שהיית 20 מתיישבים יהודים בביריה. היישוב היהודי חגג את ניצחון הנחישות. בזמן המאבק הסתיים משפט שניהלו ערבים מהגליל נגד הקק"ל על קרקעות ביריה, התברר שהקק"ל "התרחבה" לקרקעות לא שלה, והיא נאלצה להחזיר חלק מהקרקעות לערבים... במלחמת העצמאות נהרסה ביריה, ב-1949 הוקם במקום מחנה עולים, ועם הזמן הפך ליישוב קהילתי חילוני-דתי. אתר "הטירה" נשמר עד היום, כסמל לנחישות היהודית בהתיישבות.