ההצגה "גטו" מאת יהושע סובול עלתה בתיאטרון חיפה בשנים 1984 ו-1998. מאז היא הוצגה רבות על בימות שונות בעולם בהצלחה כבירה והפכה למחזה הישראלי הידוע ביותר בעולם אך לא הוצגה מאז בארץ. כעת מעלה אותה מחדש תיאטרון הקאמרי בבימויו המיוחד והמרשים של עומרי ניצן. המחזה מספר על התיאטרון בגיטו וילנה, גטו שהיה קיים עד 23.9.43 יום בו חוסל ובו כ10,000 איש. זאת הפקת יוקרה של התיאטרון)לשמחתנו יש רבות כאלו בזמן האחרון בקאמרי( והושקעו בה מאמצים רבים כדי לבחור עבורה את המרכיבים הטובים ביותר שעמדו לרשות התיאטרון. עמרי ניצן בבימויו המעולה הפך הפקה זו לחזיון מרשים, הצגה על נושא קשה המעורר זכרונות קשים, אך המוגש בצירוף שירים, ריקודים, בובה מדברת מקסימה, במה פתוחה ענקית נהדרת ומשחק מעולה של כל השחקנים. המחזה מספר על התיאטרון שבגיטו וילנה ותוך כדי כך מעורר את הדילמות הקשות שבהן התלבטו יהודים רבים בתקופת השואה כאשר עמדו בפני השאלה מה עדיף לשתף פעולה עם הנאצים כדי לנסות להציל יהודים על חשבון יהודים אחרים כאשר בלתי אפשרי היה להציל את כולם או עדיף היה לא לשתף פעולה בידיעה הברורה על גורל כולם. המחזה מתאר את הדילמות של ראש הגטו היהודי והמצבים בהם הוא היה חייב להחליט במטרה להציל כמה שאפשר יותר יהודים ואת הקצין הגרמני-מפקד הגטו האכזר מצד אחד, הרחמן מצד שני בעיקבות חושותיו הגבריות, אהבתו לתיאטרון והתנהגותו אל חיה רוזנטל הזמרת חברה בלהקה. המחזה נוגע בקצה המזלג במאבק בין רביזיוניסטים וסוציאליסטים, בהתעשרותו של יהודי בימי השואה תוך עזרה למאבק המלחמתי של הצבא הגרמני ועל הרצון לשמור בגטו על חיים תקינים על-ידי הקפדה על חוקים והענשת אשמים בגזרי דין מוות. מה מרגיש האדם כאשר הוא יודע שהוא השליט הכל יכול על חייהם של רבים ורצונו והחלטותיו יכולים לקבוע גורלות של רבים. ההצגה ארוכה מעל לשעתיים וחצי. הנושא קשה אך עקב הבימוי המיוחד והרבגווני אינך מרגיש איך הזמן עובר ואתה יושב מרותק עד מהופנט מתחילת ההצגה ועד סופה. בהצגה משתתפת בביצוע חי תזמורת וכן 12 ילדים. חלק נכבד בעיצוב ההפקה והצלחתה יש לתפאורה המרשימה של רוני תורן המנצלת את מלוא הבמה הגדולה של הקאמרי ומכניסה אותך לאוירה המיוחדת. התפאורה נבנתה כחצר בית סהר עם שומרים הניצבים לאורך כל ההצגה על החומות בקצות הקירות.גטו שבעצם היה במציאות בית סוהר פתוח לגרים בו. המוזיקה היא של יוסי בן-נון, הכוריאוגרפיה והתנועה עיצב עוז מורג והתאורה הנהדרת והמעוצבת היטב היא של פליס רוס. כולם תורמים להצלחת ההפקה אך בראש ובראשונה זאת הצלחת הבמאי עמרי ניצן, השחקנים וכמובן המחזאי יהושע סובול. רבים הם השחקנים בהפקה. התפקידים המרכזיים הם של מפקד הגיטו הגרמני-קיטל-איתי טיראן וראש הגיטו היהודי-נתן דטנר-גנס. גנס הנו בעצם סגנו של מפקד הגרמני. בידיו להחליט על גורלם של כל הגרים בגטו.קיטל התיחס אל האנשים כאל מספרים. הוא דרש יהודים וגנס היה צריך להחליט את מי למסור. שיקוליו היו לדעתו צודקים והוא ניסה להציל כמה שאפשר יותר יהודים. האם צדק בהחלטותיו?. תמיד יהיו דעות שונות. כאשר רואה אתה את הדברים מרחוק ובפרספקטיבה של זמן ההחלטה יכולה להיות לכאן או לכאן כפי שהיה במשפט קסטנר וכל החלטה תיהיה לגיטימית והגיונית. דטנר במשחקו היה שקול,רציני,קר מזג אך גם מתחשב,דיפלומט והגיוני ביותר, מצפוני לפי דרכו וסמכותי האחראי לגורל כל תושבי הגטו. משחקו היה מעולה. איתי טיראן-קיטל היה גם מעולה.במחזה הוא הגרמני היחיד .ההגיון חייב שזו תיהיה דמות שלילית ביותר. קשוח,אכזר שונא יהודים מובהק. עצם העובדה שאיתי טירן נבחר לתפקיד-שחקן עם כריזמה, הראה מלכתחילה את כונותיו של סובול מה הדמות שהוא רוצה לתת לקצין הגרמני. ואכן הוא חובב אומנות, סימפטי, ממלא את תפקידו אך יש בו חולשות אנוש,דמות שיש בה לא רק תכונות שליליות אלא דמות שניתן גם לחבב בצורה מוגבלת. הוא אכזר אך גם אנושי לפעמים.אדם עם לב אבן וגם לב חם. טירן גילם דמות זו בצורה נהדרת. רמי ברוך שיחק מצויין בתפקיד ויסקופ- בעל המפעל המנצל את ההזדמנות הן להתעשר והן להציל יהודים לפי חישוביו, מבלי להתחשב שבמפעלו הוא עוזר למכונה הגרמנית להמשיך במלחמה. אלי גורשטיין-הרמן קרוק כסוציאליסט העומד על עקרונותיו היה מצוין. אניה בוקשטיין כחיה רוזנטל הייתה זמרת מצויינת שלא שמעתי לפני כן. גדי יגיל-שרוליק מנהל האמנותי של התיאטרון היה מצויין בתפקידו הדרמטי כמספר ומנהל. חני פירסטנברג-הרשלה הייתה מקסימה כבובה המשוחררת מכל פחד לומר דברים שיהודי הגטו לא יכלו לומר.פיתולי גופה ,משחקה ודיבורה כבובה היו נהדרים. גם שאר השחקנים עזרא דגן, עודד ליאופולד, ערן שראל וכל שחקני תיאטרון הגט ו-9 במספר היו טובים מאוד בתפקידיהם. לראות או לא לראות: הצגה מעולה, מבויימת ומשוחקת היטב.חובה לראותה.