הסרט "שחק אותה, סם" מ-1972, שנעשה על-פי התסריט של וודי אלן ובכיכובו, נוצר כמחווה להאמפרי בוגרט בסרטו "קזבלנקה". הבימאי הוותיק ועתיר הניסיון אילן אלדד שילב במציאות של המחזה את ההערצה לבוגרט, בעזרת הקרנות ברקע של דמות בוגי, אותו מגלם גם כן גיבור המחזה, פליקס אלן, בן דמותו של וודי אלן, הלא הוא גורי אלפי שאף מילה של קלס ושבח לא תספיק כדי לתאר את קסמו, יכולתו המופלאה והרבגונית עד להדהים. אם במחזה, בסיפור, אלן הוא טיפוס נעבעך יהודי, חסר ביטחון עצמי במיוחד בתחום הקשר עם נשים, הרי בדמות בוגי שבצילומי הרקע, הוא נותן עצות לגיבור, כשהוא דומה בצורה מדהימה לבוגרט, עם כובע הבורסלינו השמוט על מצחו. הוא ה"אלתר אגו" של אלן, המאצ'ו מ"קזבלנקה", והשירים שברקע המלווים את ההצגה, ממיסים את הלב בתקופתיות שלהם. גורי אלפי חונן לאין ערוך בהרבה יותר קסם מוודי אלן, ויחד עם זאת, בשפת הגוף שלו, הוא ממש "מנגן" את הטיפוס הדווי, המלנכולי וההיפוכונדר. הוא יכול להיות הליצן העצוב, האומלל עם קולו היבבני, ובסרט שברקע - להיות "בוגי", הדון ז'ואן הכובש במבט מלוכסן ובקול עמוק, בנותנו עצות לאלן מתוך התת-מודע שלו. במציאות, לעזרת אלן באים זוג חבריו הטובים - דיק ולינדה. דיק (גיא לואל האלגנטי, החטוב, השרמנטי ואהוב הנשים הקלאסי) הוא יזם עסוק שאין לו זמן פנוי לאשתו. את לינדה (אפרת בוימולד היפהפייה שהקסימה ב"יומנים" בבית לסין) הוא מבקש על-מנת לעודד את חברו האומלל. השניים מתעודדים זה מזו, עד שמגיעים לאקט שיכול לפרק את הזוגיות או לשקם את שניהם. כל אותה עת, ברקע נראים ציטוטים מקטעי הסרטים הטובים ביותר של פעם, של הגאונים שוודי אלן מעריץ. קטעים המתמרצים את המחזה ואת הזיכרון הקולקטיבי כאחד. במשבי רוח תוססים ומרעננים נכנסת מדי פעם השחקנית שאין לה גבולות במובן אפשרויות המשחק - מירב שירום המדהימה. היא מופיעה כאשתו לשעבר של אלן, כרקדנית גו-גו סקסית, כהיפית ועוד כמה דמויות כשבסך-הכל היא מגוונת את העלילה ומעלה את האדרנלין בדם. זאת - בנוסף לכשרון הריקוד שלה שעוצב כאן בידי עוז מורג המצוין. התרגום הקולח, העכשווי (אך ללא שימוש בניבולי פה שכה רווחים על בימותינו), שעשה אלי ביז'אווי המחונן - תורם להעצמת האימפקט של המשחק הנהדר של כולם, בטבעיות של הטקסט, ובכך שכל חידודי הלשון המצחיקים עד דמעות, אינם נשמעים כמו תרגום צולע מאנגלית, אלא כמקוריים ממש. התפאורה המעולה של נטע הקר, בתאורה מצוינת של עדי שמרוני, עם התלבושות התואמות של מורין פרידמן והמוזיקה שערך טל בלכרוביץ' - יוצרים קומדיה בלתי רגילה, שלא תפסיקו לצחוק בה לרגע. והכל - בלי צורך להיות שולגרי, המוני וזול. זכורים לי הימים שתיאטרון באר שבע היה הטוב בארץ. נראה שהנהלתו החדשה בראשות שמוליק יפרח ורפי ניב מחזירה אותו לעטרתו ולימי זוהרו. כי עם הצלחות אמנותיות כמו "קן הקוקייה", "הרוזן ממונטה כריסטו", "פיאף" וכל היתר - אי-אפשר להתווכח. הם כבר עשו את זה. שאפו לשחקנים וליוצרים על החוויה שהם מעניקים לצופים.