כשנכנסים לביתה של הסופרת והמתרגמת לסרבית אנה שומלו בנתניה מרגישים שנוחתים לתוך ספריה ענקית. הבית עמוס לעייפה בספרים רבים, כעשרים אלף ספרים עוטפים את כתליו של הבית ומציידים את הקירות בהגנה נוספת. ניכר שבבית הזה אוהבים ספרים. פשוט לא יכולים לחיות בלעדיהם. הספרים חיים כמו שותפים סמויים של בעלי הבית. הדומיננטיות של הספרים בבית הופכת את חוויית הביקור לחוויה מיסטית במידה מסוימת. כשאתה יוצא מן הביקור עדיין חרוטות בך תמונות הבית. ספרים ועוד ספרים באותיות סלביות בשפות שונות, שאינך מבין אותן. בבית הזה יודעים שפות רבות. אנגלית, צרפתית, ערבית, טורקית, רוסית, גרמנית, הונגרית וסרבית. יחלפו שעות עד שתתפוגגנה התמונות שספגתי בעקבות ביקורי זה. זה היה ביקורי השני בביתה של אנה שומלו. פגשתיה לפני כשבע שנים לצורך הכרות וריאיון. במשך השנים שמרנו על קשר דק ולא רציף. היום בבוקר ביום שלישי ד' באדר א' תשע"א ידעתי שעלי לשוב לבקר את הסופרת אנה שומלו שמתגוררת בסמוך אלי לעתים תכופות. הרגשתי במידה מסוימת כפוית טובה כלפיה שכן, אנה שומלו עשתה למעני מחווה יפה עוד בטרם הגעתי לפגישה ועל כך בהמשך, ואפילו לא תהיתי מה אני עשיתי למענה. אם חושבים לעומק על הסופרת הצנועה היא פעלה רבות למען סופרים ישראלים רבים. אלה זכו לתרגום יצירותיהם לשפה הסרבית. עמוס עוז, חיים גורי, אהרון אפלפלד, שמעון פרס, דויד גרוסמן, שולמית לפיד ועוד רבים אחרים מן השורה הראשונה של הספרות העברית העדכנית. הסופר עמוס עוז בצעירותו וגם המשורר חיים גורי היו מוריה של אנה שומלו ללימוד השפה העברית בבית גרינברג בירושלים, זה היה בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. הם לימדו סטודנטים שהגיעו מחו"ל לארץ כדי ללמוד עברית. היא ובעלה איוון ניניץ' קיבלו מלגה בצעירותם ובדרך זו הגיעו לארץ. אנה לא זנחה את הסופרים הישראלים ואת הספרות העכשווית בימים אלה שוקדת אנה שומלו על תרגום ספרו האחרון של יאיר לפיד על אביו טומי לפיד, היא החלה לתרגם את הספר לסרבית בלא ידיעתו של הסופר יאיר לפיד, ומנסה כעת להשיג אותו כדי לספר לו על מלאכת התרגום. כמה מוזרה דרכו של עולם אנו הסופרים הישראלים כמעט וזנחנו אותה. ישבנו כשעתיים והרגשתי שיכולתי להמשיך להקשיב לסיפוריה ולספר לה על עצמי עוד שעות ארוכות. שררה בינינו אווירה של פתיחות ושל קרבה. הרגשתי שפעם היא נוגעת בי בשאלותיה ופעם אני נוגעת בה בשאלותיי. באתי לפגוש את אנה, ולא ידעתי שאני אכתוב על הפגישה. אך מיד כשהיא פתחה את פיה והחלה לספר על עצמה ביקשתי ממנה שתלך להביא דף ועט כדי שאכתוב את הדברים. הרגשתי צורך לספר על המפגש בינינו ועל חשיבותה של סופרת ומתרגמת שחיה בינינו ואנו החיים בתוך עצמינו שכחנו לגמול לה ולציין ברבים עד כמה חשובה פעילותה. מיותר לציין שבעיר מגוריה נתניה אין איש יודע שהגברת בעלת העיניים הכחולות והשיער הקצר שהאפיר בחלוף השנים הייתה אישיות מוכרת בארץ הולדתה סרביה בעיר בלגרד. כבר שמונה עשרה שנה מתגוררת אנה שומלו ובעלה איוון ניניץ' ברחוב שלמה המלך בנתניה, באותה קומה בסמיכות לה מתגוררים בתה ובני משפחתה. איני יודעת מדוע כשאנה החלה לדבר היא פתחה בסיפור על רומן המכתבים שכתבה כתשובה לסופר הנודע פרנץ' קפקא. היא התחזתה למילנה אהובתו וכתבה בשמה של האישה האמיתית מכתבים דמיוניים המבוססים על מחקר שערכה בעקבות קפקא. קפקא בעצמו זרק את המכתבים לפני מותו, הוא לא רצה שיפרסמו את עזבונו אבל מקס ברוד טרח למענו וראה ביצירות ערך ספרותי ועל כן חלק מהיצירות ניצל. את מכתביה של מילנה לא הצליח להציל, כנראה. תהיתי כיצד אנה שומלו הגיעה לעסוק בכתיבת המכתבים ואט ואט הגיח לעיני רוחי סיפור מקסים שנוצר בעקבות מפגש בין אנה שומלו לבין זורן שְ'לוּשצֵבִיץ', סופר ומורה באוניברסיטה בבלגרד. זורן אהב מאוד את כתיבתה של אנה שומלו, היא כתבה מאמרים לעיתונות ולירחונים בעיר בלגרד וגם עבדה בטלוויזיה. המורה הנערץ כתב ספר על קפקא והתקשר לאנה שאל לשלומה ובירר מה היא עושה. היא סיפרה שקראה את ספרו על קפקא, בין לבין הוא שאל אותה האם תוכל לשחזר את מכתביה של מילנה לקפקא. אנה ענתה בביטחון מלא "כן, אני יכולה". אנה לא ידעה מדוע היא ענתה כפי שענתה, גם לא ידעה שהתשובה שלה אינה מקרית והיא תכתוב בעתיד את מכתביה של מילנה. זורן לא הניח לאנה והחל לצלצל אליה, מנסה לעורר אותה לכתוב את מכתביה של מילנה לקפקא. הוא צלצל למחרת אל ביתה " אני בטוח שאת יכולה לכתוב את המכתבים לקפקא." ואחר כך באופן קבוע התקשר ובדק שאנה כותבת את המכתבים למילנה. למען המשימה החשובה הזאת החלה אנה שומלו לנבור בארכיונים גם טסה לפראג כדי ללקט עוד ועוד מסמכים ופרטים שנותרו לאחר הניסיון להשמיד את כל יצירותיו על-ידי האמן עצמו. כל אותה עת המשיך זורן לצלצל אל אנה ולברר עד לאן הגיעה במכתביה הבדויים בשמה של מילנה. כששאלה את ילדיה מי מחפש אותה, ענו לה: "רק המשוגע הזה זורן, שרוצה שתכתבי מכתבים למישהו מת, צלצל אליך". כשאנה סיימה לכתוב את רומן המכתבים והראתה לזורן שלושצביץ' הוא שיבח את יצירתה. הספר מכתבים ממילנה לקפקא יצא בבלגרד משנת 1988 ועד עצם היום הזה ראו אור שלוש מהדורות. הספר עורר תהיות, במיוחד כשעלתה לארץ בשנות התשעים אז צלצל אל אנה שומלו אדם צעיר ואמר לה שהוא לא מאמין, שהיא המציאה את כל רומן המכתבים, ולא יכול להיות שהיא עשתה עבודה כל כך אמיתית. טענו ששיקרה וזייפה מכתבים, שהיא בדתה. האמת הספרותית תעתעה בקוראים. אנה שומלו לא זכתה להכיר את מקס ברוד, חברו של קפקא, ורק הוא יכול היה להעיד שהיא עשתה עבודה מצוינת. בזכות הספר מכתביה של מילנה לקפקא יצרה אנה קשר עם אנשים רבים מרחבי העולם. ארנסט פאוול, איש שהתגורר חלק מחייו בסרביה ואחר כך עבר לארה"ב קרא ספרים רבים על קפקא. הוא אמר לה שהיא כתבה את הספר המעניין ביותר על קפקא. הוא כתב לה לאחר שביקר בשנת 1986 בפאריס בתערוכה על קפקא והוא מצא שהספר שלה הרבה יותר מקורי מכל מה שראה בתערוכה. אנה שומלו ביקרה בארץ בשנות החמישים ועבדה במשק בבית יצחק עם בעלה, היא למדה שפות שמיות: טורקית וערבית, וקיבלה מלגה בסוף שנות החמישים ללמוד כאן בארץ עברית. היא הייתה מורה לערבית. ולמדה גם צרפתית באוניברסיטה. באחד מן הספרים שפרסמה בסרביה צולם כתב היד שלה בערבית ובעברית מן הימים ההם. בימים ההם נזרעו הזרעים להיותה מתרגמת מאוד בכירה מן השפה העברית לשפה הסרבית. לימים היא כתבה גם מילונים לסרבית ועברית ועברית לסרבית שנחשבים למשובחים מאוד בקרב האקדמיה. ספרה האחרון של אנה שומלו " תמיד כאן לפעמים שם " מכיל מאמרים של אנה שומלו ואת סיפור חייה. מאמרים שכתבה לאורך השנים מימיה הראשונים בישראל כשביקרה בארץ בהיותה סטודנטית. היא כתבה מאמרים כדוגמת " נגב עד אילת" נשמע מאוד ציוני, או כמו אהבת הארץ. משהו שאנו כישראלים איבדנו עם השנים. אחד הפרסים החשובים שקיבלו בני הזוג שומלו ניניץ' היה במסגרת פרסום אגדת סרייבו. איוון ניניץ' פרסם את ההגדה והוא הגיע לארץ בשנת 1987 כדי לקבל את הפרס. יכול להיות שכך חודש הקשר בין הזוג אוהב ישראל, וכך הם עלו לארץ. אנה טוענת שהם עלו בעקבות הילדים שעלו קודם לכן בסוף שנות השמונים לארץ ואחר כך הסבים עלו כדי להיות עם הילדים והנכדים. כשאני מעיינת בספר האחרון של אנה שומלו אני רואה את תמונתו של בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, מציץ מאחת התמונות, ואז מרימה אנה את עיניה אלי ואני פוגשת את מבטה כשהיא שואלת אותי, "תגידי את יודעת מה איתו?" ואני שותקת. לא יודעת מה לומר לה. לאחר הפגישה אני מיד מצלצלת אליו ושואלת אותו: "מה איתך?". סביר להניח שבלפור יבקר את אנה שומלו בקרוב, גם כדי למצוא את תמונתו בספר של אנה. וכאן אני תוהה האם עולם הספרים השתנה גם בבלגרד. אצלנו מאוד קשה להתקיים מכתיבה, האמת היא שבכלל לא חיים מכתיבה. אנה שומלו המתרגמת היא מתרגמת חרוצה, היא תרגמה יצירות שלמות וגם שירים רבים למשוררים רבים בארץ. בימים עברו הייתה עדנה מכתיבה, ניתן היה להתקיים שנה שלמה מתרגום ספר. שילמו מצוין עבור העבודה שלה. וכעת כשהיא מצלצלת למוציא לאור ומבקשת ממנו לשלם בעבור ספר שכתבה או תרגמה, היא מקבלת תשובה שאינה משתמעת לשתי פנים, אין אפשרות לשלם לה ואומרים לה, תגידי תודה שאינך צריכה לשלם עבור פרסום הספר המתורגם, או הספר שאת בעצמך כתבת. גם בסרביה המצב בכי רע בשוק הספרים. גם כשמדפיסים ספרים מדפיסים בכמות קטנה כדי שלא ישארו עודפים. וכך אנה מספרת לי על אחד הספרים שראה אור בסרביה ובו מאמריה וכשהזמינו אותה לאירוע הפרסום של הספר היו רק 100 ספרים בערב החגיגי, ולא היו מספיק ספרים למכירה, הביקוש עלה ההיצע. מי שארגן את הערב לא ידע במי מדובר ועל כן, נוצר מצב שהיו חסרים ספרים למכירה, ומעט עותקים הצליחה אנה לשמור כדי שבני המשפחה והחברים בארץ יזכו לקבל עותקים אחדים. בעבור העבודה על המילון זכתה אנה במלגה קטנה. ואין סיכוי לזכות ברווחים, שכן אין רווחים. הספר מצא את מקומו על מדף הספרים ובוודאי הוא חיוני למי שדובר את השפה הסרבית, והדבר מסייע לו להתמצא בשפה העברית, אבל כיוון שאין יהודים רבים כיום בסרביה אין ביקוש רחב לספר. כיום נותרה קהילה קטנה, בת כאלף איש, ואנה שומלו מקפידה לשמור על קשר עם חברי הקהילה. חלק מן החברים שעלו לארץ שבו לסרביה. קשה להילקט בארץ חדשה, הזרות הניכור וגם קשיים כלכליים הובילו את העולים מסרביה יוגוסלביה לשוב לחיות בארץ הולדתם, שם ניתן להתקיים מן הפנסיה המקומית, מה שכאן קצת בעייתי עבור מי שלא זכה להיקלט כאן כראוי. וכאן אנה מפסיקה לדבר ואומרת לי "סיפרתי על עצמי אני רוצה לשמוע אותך". האמת שחכיתי לרגע שבו נוכל לדבר על התינוק החדש שלי "הקונטרס שלי",והספר פתאום זועק ממני ואני אומרת לה באומץ. " אנה, ומה את חושבת על הספר שלי?" וכאן אני מתחילה לנשום קצת כשאנה אומרת לי "הספר מיוחד מפני שזה דיאלוג שלך ושל מישהו על ידך. בשירה הדבר לא דומה לפרוזה, יש סגנון מיוחד אבל גם לא דומה לשירה. מרגישים שהכומר השפיע עליך להתחיל לחשוב בדרך אחרת. את אמרת שאת חילונית ותפילה לא הייתה חשובה בחיים שלך, אבל אז התחלת לחשוב אחרת כשהוא שאל אם בערב את קוראת תפילה, ואת התחלת לחשוב על זה ולחשוב על אנשים אחרים, על דת אחרת. ואת מוצאת שיש לאנשים משהו משותף לכל האנשים. ובסוף אמרת שזה משהו נאיבי, כי את מאמינה שכולם אנשים." וכאן אנה עוצרת את דיבורה. מסתכלת עלי במבט אימהי וגם חברי, ושואלת את שאלת המחץ. "האם הייתה ביניכם אהבה?" ואני מסתכלת עליה והיא מסתכלת עלי. פתאום נפל שקט בינינו. הבטתי בה ואמרתי לה מה שאמרתי לה. ואחר כך היא ממשיכה. "זה לא דומה לאהבה פשוטה יומיומית. יש משהו ברוח שאפשר להרגיש". אני מסתכלת על אנה שומלו עוד מעט נצטרך להיפרד. ואני מבינה שהיא אישה אמיתית, בחושים שלה היא קלטה המון בקריאה של ספרי וכשבאתי אליה היא ביקשה לספר לי על הדיאלוג שלה עם קפקא, על הדיאלוג שלה עם זורן. והבנתי גם שגם לי יש נודניקים ששואלים אותי יום יום אם אני כותבת, אך לא אגלה לכם מי הם. כל זמן הפגישה היו מונחים על השולחן הקטן בינינו כמה דפים מודפסים באותיות סלביות, ובהם מודפסים כמה שירים שלי מתוך הספר "הקונטרס שלי" "אבא אלכסנדר", היה כתוב בסרבית, "השיר החדש על האהבה" וגם השיר "חידה". בנוסף דף נלווה ובו קצת הסבר על הספר. הכל היה מונח על השולחן, ידעתי כעת שמלאכת התרגום בעבור אנה שומלו היא דרך חיים, היא דיברה על הכתיבה כעל צורך בלתי מתפשר. רק באחרונה היא ויתרה על הפקת כתב העת לקהילה היוגוסלבית המקומית, אך על מלאכת התרגום מעברית לסרבית היא עדיין לא מוכנה לוותר. כשיצאתי בסיום הפגישה לקחתי את דפי התרגום כאוחזת אוצר יקר ערך. בערב כששאלו אותי אם כתבתי היום עניתי שאני כתבתי את הסיפור של אנה היום.