התצלומים ממחנות ההשמדה היו ענקיים, לא ראיתי עד אז כאלה גדולים. הם היו בגודל אמיתי של קומת ילד. וכמו שאומרים היום: הם היו אחד לאחד. בגוני שחור-לבן והרבה מאוד אפור. כך נראו בעיני הילד הדהומות שלי. עד היום אני זוכר את הסולמות השוודיים מקופלים אל הקירות של האולם. חמורי ההתעמלות, המקביליות, המתח הנייד, מרוכזים בפינות. וביניהם תולות התמונות הענקיות. חובבי הספורט המושבעים מגבעת-חיים כאילו נכנעו לרגע לכוח גדול מכוח המשיכה של הכדורסל.
התהלכתי בין התמונות ולא ידעתי מה לעשות. אגרופים קמוצים? אגרופי ילד קמוצים? מה כבר יכלו להועיל האגרופים הקטנים שלי. ומה יכלו להועיל האגרופים של חבריי הקטנים? דמעות? דמעות של תדהמה ושל צער? ומה תועלת בדמעות. ומה תועלת בדמעותיי, שגם כך זלגו בקמצנות גאוותנית של ילד מהקיבוץ השכן. שבועות נקם? אלות ונדרים מוזרים, ששיננתי לעצמי בהתהלכי לאורך הקירות החשופים? ומה הועילו שבועות הנקם של הגדולים, בשעה שהיו נחוצות כל כך?
אני זוכר שלרגע נקטעו כל היסוסיי. נעמדתי מול תצלום שבו צולמה משפחה יהודית בעת העברתה מקרון רכבת לקרון אחר. באיזו תחנת רכבת קטנה, ששמה אפילו לא נראה בתצלום. פניהם הנפחדים של המצולמים פנו כמו מהופנטים אל החייל הגרמני, שהניף עליהם את הרובה. ורק ילד אחד, בן גילי ודומה לי מאוד, ניסה לחמוק מהתמונה. הוא הפנה פניו בחצי פנייה אל המצלמה. וכך הונצח מבטו המתבונן-תמיד אל הצופה.
אני זוכר את ההורים שלו המבולבלים, האחים הקטנים שלו, הכושלים אחריהם וממהרים לחצות את המסילה. ורק הוא, בהגנבת פניו החוצה, הוציא את עצמו לשנייה קצרה מגורל משפחתו שכבר נחרץ. ניצבתי לפני התמונה ולא יכולתי להתיק את מבטי מעיניו של הילד. מה שמך? רציתי לצעוק אליו, לְמה אתה מחכה? אבל באולם "הפועל" של קיבוץ גבעת חיים, בסוף שנות ה-40, הייתה דומייה שלילדים כמוני לא הותר להפירה. בדיוק בן-גילי, וכמה דומה לי, אילו רק הייתי מחליף את מכנסיי הקצרים ואת סנדלי המבוצבצים במלבושים הכבדים שלו.
אל הילד הזה נקשרתי מאז. ובלבי כיניתי אותו: "הכפיל". רק מקרה הוא שלא אני הצטלמתי שם, איתו או מאחוריו. רק מקרה הוא שהוריי הקדימו לעלות לוואדי חווארית הזה, עמק חפר שמסביבי, רק מקרה הוא שהם שפכו את זיעתם בפלשתינה-א"י, ולא מיהרו אחרי החייל הגרמני, כמו הוריו של הכפיל שלי. רק תעלול היתולי של ההיסטוריה היהודית גרם שהכפיל שלי הוסע למחנה במקומי. ושאני עמדתי וצפיתי בתמונה האחרונה שלו. במקום שהוא יעמוד יחף ומרוגש, באולם "הפועל" של גבעת-חיים, בסוף שנות ה-40, שעה קצרה לפני המלחמה שהגיעה עד לכאן. הוא כל כך חסר לי, שיעמוד אתי ויצפה ב"צד האחורי" של קורות העם היהודי, העם שלו שלא חילץ אותו מהקרון המכוער.
ומאז אני מנהל איתו דו-שיח, שאינו פוסק ושאינו נגמר. אני וכפילי - כי איך אקרא לו, ולא נראה שמו בתצלום? - כבר רגילים זה לזה. הוא נותר אילם, ואת תווי פניו בהתבגרותו אני באמת חייב לנחש. כי תצלומים אחרים שלו כבר לא יהיו. אבל אני מתגבר על הקושי הזה, כשאני מציץ במראה שלנו בבית הילדים, או כשאני מתגנב למראה הגדולה שבאגף הבחורים במקלחת המשותפת של הקיבוץ. או כשאני נאלץ להסתכל בתצלומים שלי, דבר שאני ממש שונא, שגם בהם חורש הזמן העובר את חרישו העמוק.
את חיי אני משליך על חייו: כמוני יצא גם הוא למלחמות. וכמוני, בר מזל שכמותי, גם שב מהן. כמוני הקים משפחה והוליד יהודים קטנים ויהודיות קטנות שלא ידעו את גערת החייל הגרמני. כמוני הוא תוהה מאין כל זה בא, ולאן כל זה מוביל. וכמוני הוא מנהל דו-שיח מתמיד עם כפילו - הילד המתבונן בתערוכה "משם" - הכפיל מארץ ישראל. הרי הכול כאן מתנהל בניגוד לחוקי הטבע: זיכרוני, זיכרונו, הזֶכר שלו ושל הוריו. הרי מאוד ייתכן שבאותו הרגע שהפנה פניו אל המהלך האכזרי של ההיסטוריה היהודית, ויצא ממנה לשנייה קצרה, כי בעצם לא רצה להיות שם בכלל, ראה גם הוא ילד בדיוק כמוהו, עומד נפעם מול תצלומו באותו הרגע. וכמוני הבין גם הוא באותן השניות שחמס מעריצותו של הזמן, שמעכשיו נחיה את חיינו ההפוכים בצמוד.
פעם אחת, באיזו שיחת-ידידים, סיפרתי לתומי את סיפורי על הכפיל שלי. להפתעתי נאנח מישהו בקהל השומעים ואמר: אתה אינך משער אפילו כמה כפילים כאלה מסתובבים איתנו בארץ. ולפתע הבנתי, הבנה מאוד מאוחרת, שלא רק אני רכשתי לי כפיל כזה בילדותי. אנשים רבים בארץ מתהלכים בהרגשה שגם הם בני-מזל, משום שרוע גורלם הושלך מהם והלאה, על כפיל תאום, מתצלומי התערוכה ההיא. הם, כמוני, זכו לגמרי במקרה. אבל הוא, כפילם, לא זכה. והוא הלך במקומם, כמעט מתוך שמחה, לאן שהלך ולא חזר משם.
היום הוא כבר איש מבוגר וספקן. ממש כמוני. גם הוא מתחיל לשאול שאלות על "העבר האחר" של חייו. וממש כמוני הוא חדל להתרשם ממראות הגוף. ופעם או פעמיים בשנה, כמו בערב הזה, ערב הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא מציץ ישר לתוך זיכרוני. היישר מתוך אותו התצלום הישן, שהיה תולה בין שלבי הסולמות השוודיים, באולם ההתעמלות של "הפועל" גבעת-חיים, תצלום שלא יכולתי להיסתר מפניו. בתערוכה ההיא, ששברה לתמיד את לִבות שנינו.
כמה נבונה הייתה סקרנותו הבלתי נשלטת: להציץ אל תוך עדשת המצלמה הגרמנית, וכך להינצל ולהתנתק מחייו. כך להמריא מעל העשן שאפף את אירופה הנשרפת. לטוס מעל הים התיכון ולנחות אל בין הפרדסים מדיפי הניחוח האביבי של עמק-חפר. עד כדי כך היה מבטו נבון, שאני מתלבט לפעמים ביני לבין עצמי ותוהה, האם לא הערים עליי כפילי אז? האם, חרף קפיאתו לנצח בתצלום, לא היה חכם ממני? כי מי משנינו, אז, רכש לו באמת כפיל?.
