CCC, או בשמה המלא: Consolidated Contractors Company, היא חברת ענק בינלאומית המנהלת פרויקטים הנדסיים מורכבים ברחבי העולם, ממצרים ועד וושינגטון. היא בונה עבור הצבא האמריקני ומעורבת בפרויקטים בעירק, בכורדיסטאן, ברחבי המזרח התיכון, באמירויות ובמזרח הרחוק. הפרויקט המפורסם ביותר של CCC הוא כלא אבו-גרייב בעירק. בשנה שעברה נאמדו הכנסותיה ב-4.2 מיליארד דולר. CCC מחזיקה שורה ארוכה של לוביסטים ברחבי העולם, מוושינגטון ועד רבת-עמון. שמות הלוביסטים מופיעים בדוח החברה. וכפי שאפשר ללמוד מן הדוח, בכל הקשור בעזה לא חוסכת CCC במימון ובהפעלה של לוביסטים בריטים, שרי ממשלה לשעבר וחברי פרלמנט. כך למשל, ברשימת מקבלי המשכורות של CCC בלונדון מוזכר שמו של וייקאונט ויברלי, חבר בית הלורדים. בשנה שעברה ביקש ויברלי מממשלת הוד מלכותה להעלות באיחוד האירופי את הבקשה לממן את משלוחי הדלק ואת צריכת החשמל של תחנת הכוח בעזה, ש-42 אחוזים ממנה שייכים לחברת CCC. אולם שני השמות היותר מעניינים שלהם משלמת CCC הם שמות של מקורבים לבלייר. השם הראשון הוא סטיבן ביירס, חבר קרוב של טוני בלייר המייעץ ל-CCC מאז 2005. שמו של ביירס עלה באחרונה, כמו גם שמו של בלייר, בהקשר לעסקת שחרור המחבל הלובי שביצע את הפיגוע מעל לוקרבי בתמורה להבטחת חוזי נפט בלוב לחברת 'בריטיש פטרוליום'. בלייר תואר על-ידי בנו של שליט לוב קדאפי כ"יועץ משפחתי". לא פחות מעניין הוא השם השני, הברונית אליזבת סימונס, ששירתה בממשלתו של בלייר כ"שרה לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ". סימונס, אגב, מכהנת גם כיועצת במזרח התיכון לחברת "DLA PIPER" האמריקנית. עד לאחרונה, אגב, עמד בראשה השליח המיוחד למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל. נחזור ל-CCC ולרשות הפלשתינית. השבוע, בעיתוי מעט סוריאליסטי, כיכבה CCC בעיתוני בריטניה לאחר שהואשמה בביזיון בית המשפט הלונדוני. זאת לאחר שבניגוד לפסיקתו, לא שילמה CCC למיליונר הפלשתיני מוניב מסרי את חלקו בסך 40 מיליון דולר מרווחי שדה הנפט מאסילה בדרום תימן. "אני חושבת שזו חרפה שגוף נזיל ובעל נכסים כמו CCC מפר את הוראות בית המשפט", אמרה השופטת גלוסטר, וציוותה על הקפאת נכסי החברה.

מוניב מסרי מוכר בישראל כמיליונר שבנה את הווילה בסגנון הרנסאנס, המתנשאת בהר גריזים מעל שכם. מסרי, לדברי כלכלן פלשתיני, נמצא על סכינים עם אבו-מאזן. "הראשות מפולגת", הוא אומר, "בין אש"ף לחמאס, ובין אש"ף הישן לבין המנהיגות הנוכחית ברשות. וכך זה נמשך בקרב על המונופולים. בשיחות הנוכחיות על שדה הגז לא עלתה בכלל השאלה לגבי עמדת חמאס, וזאת ככל הנראה בגלל שכל עוד חמאס שולט בעזה, אין לו התנגדות שתיבנה תחנת כוח חדשה שתזרים לרצועה דלק וכסף. מבחינתו, חמאס לא זז. "חמאס", מעריך המקור הפלשתיני, "רק מרוויח. להחלטה על הקמת תחנת כוח חדשה בעזה יש משמעות ברורה. תם המצור על עזה. גם הרעיון המחוכם כביכול של נתניהו, שלפיו שדות הגז הישראלי והפלשתיני יפותחו במקביל, הוא מבחינת חמאס הזדמנות לבנאם את הסכסוך על הגז". השדה הישראלי, המכונה 'נועה' – מסביר הכלכלן הפלשתיני – צמוד לשדה הפלשתיני. שמעתם פעם בישראל על 'נועה', הוא שואל, ומיד עונה: ברור שלא. כשאצלכם בבורסה השמות 'תמר' ו'לוויתן' הרעידו מיתרים בלבם של אלפי משקיעים, נותר 'נועה' שדה גז קטן ושכוח שאיש לא שמע עליו. מיקומו בסמוך לגבולות עזה, שלא לדבר על תכולתו הזניחה, הפכו מבחינתכם את פיתוחו להרפתקה בלתי משתלמת. בעלי הזיכיון, קבוצת 'דלק' ו'נובל אנרג'י', לא גילו עניין בפיתוחו. אולם לפני שבועיים הכול השתנה, מסביר הפלשתיני. למרות שהשם 'נועה' לא נהגה אפילו פעם אחת במפגש הפסגה בין נתניהו לטוני בלייר, מעתה 'נועה' אינו עוד שדה גז זניח אלא מכשיר פוליטי ממדרגה ראשונה. 'נועה', מדגיש הפלשתיני, הוא סוג של פיתוי שנועד להביא לשולחן המו"מ את אבו-מאזן. אולם לפיתוי יש מחיר, מדגיש הפלשתיני, בדיוק כמו שחמאס בלבנון הזדעק שישראל גונבת את הגז הטבעי מול חופי לבנון, כך חמאס צפוי לטעון כי מדובר במזימה לגנוב את הגז הטבעי ששייך לפלשתינים. יש לכך אפילו הסבר גיאולוגי משכנע. קוראים לו 'קידוח סלנט' – קידוח אלכסוני החודר לתחום הפלשתיני ושואב את יתרות הגז. מבחינת הפלשתינים, עדיף אפוא שקודם יבנו תחנה חדשה בעזה – אבו-מאזן יהנה, בחמאס יהנו והבריטים יהנו גם הם. הכסף ירפד כמה כיסים ברשות ואולי גם מחוץ לה, והגז? לזה אולי יגיעו בהמשך.

פרשנים למיניהם העריכו כי סדרת התמריצים הכלכליים שהוצגו על-ידי נתניהו בפגישה עם בלייר הם הכנה לקראת סבב שיחות עם הקוורטט בחודש הבא בבריסל. התמריצים נועדו לרכך את הביקורת הצפויה כלפי ישראל. אולם הנכונות הישראלית לשוב לשיחות על פיתוח שדה הגז הפלשתיני היא יותר מתמריץ. מבחינת אבו-מאזן מדובר בהשקעה שתייצב את כיסאו ותעלה סומק בלחייה החיוורות של הרשות, שרק לפני שבועיים הייתה למשל ולשנינה ברחבי העולם הערבי בעקבות פרסום מסמכי אל-ג'זירה. כדי להצדיק מבחינתה של ישראל את הנכונות להשתמש בתמריץ הכלכלי הפלשתיני המשמעותי ביותר, יצר ראש הממשלה בנימין נתניהו משוואה חדשה. מין וריאציה מחוכמת על "ייתנו – יקבלו". כך, התנאי לפיתוחו של שדה הגז הפלשתיני הוא פיתוח מקביל של השדה הישראלי הצמוד אליו המכונה 'נועה'. ויש גם רציונל כלכלי, שנועד לסבר את אוזנו של מי שעד היום חשב שמדובר בשדה קטן וזניח שאין היגיון כלכלי בפיתוחו. לשיטתו של נתניהו, נמצאנו למדים כי "קידום פרויקט הגז נועד לגוון את מקורות הגז של ישראל". נתניהו מעריך כי בעוד עשור ישראל כבר תוכל להישען על הגז שיופק משדות הגז 'תמר' ו'לוויתן', אולם "חשוב לנו בטווח הביניים לפתח מקורות גז נוספים". השאלה היא, כמובן, מדוע קבוצת 'דלק' וחברת 'נובל אנרג'י', שעד כה לא הראו עניין בפיתוחו של השדה, יתרצו דווקא עכשיו.

טוני בלייר שליח הקוורטט למזרח התיכון וראש ממשלת בריטניה לשעבר. ידיד קרוב של הנשיא ג'ורג' בוש ותומך נלהב בכיבוש עירק – מה שעלה לו בכינוי "הפודל של בוש" ובאובדן כיסאו לטובת גורדון בראון. מאז עשה בלייר חיל. הוא הקים את Tony Blair Associates ומשמש כיועץ לחברת JP MORGAN. הכנסתו השנתית מוערכת ב-7 מיליון לירות שטרלינג והונו הכולל נאמד ב-60 מיליון ליש"ט. סייף אל-אסלם, בנו של שליט לוב מועמר קדאפי, תיאר את בלייר כ"יועץ המשפחתי" – אך הדבר הוכחש על-ידי בלייר. בשנים האחרונות הספיק בלייר להמיר את דתו מאנגליקני לקתולי ולפרסם את זיכרונותיו. קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי, נזפה בבלייר לאחר כניסתה לתפקיד, על שאינו מקדיש די זמן לתפקידו כשליח הקוורטט למזרח התיכון. סטיבן ביירס חבר פרלמנט מטעם הלייבור וחבר קרוב של טוני בלייר. הוא כיהן בתפקידים שונים בממשלה הבריטית, ביניהם שר התעשיה והמסחר ושר התחבורה. לפני שנתיים דיווח 'הטלגרף' הבריטי כי ביירס דרש החזר הוצאות עבור דירה שבה התגורר בלונדון, אולם בדיעבד הודה כי הדירה הייתה שייכת לשותפו והוא התגורר בה ללא תשלום שכר דירה. במארס 2010 הותקל ביירס על-ידי עיתונאי של 'הסנדיי טיימס' שהתחזה ללוביסט של חברה בינלאומית. בשיחה עם העיתונאי תיאר עצמו ביירס כ"מונית להשכרה" ואמר כי יהיה מוכן לקדם את ענייניה של כל חברה או גוף שנדרש לכך תמורת שכר הנע בין שלושת אלפים לחמשת אלפים ליש"ט ליום. הברונית אליזבת סימונס כיהנה במגוון תפקידים בממשלת הלייבור, ובין השאר שימשה שרה לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ. מאז פרישתה מהממשלה מכהנת כיועצת ודירקטורית בחברות ובגופים שונים, ביניהם 'בריטיש איירוייז' ו-DLA Piper. ב-2006 פרסם 'הגארדיאן' הבריטי מאמר שלפיו העניקה סימונס "יחס מיוחד" לבעלה של שרת התרבות בממשלת בלייר, במטרה להקל את אמברגו הסחר על אירן. ב-2009 פרסם 'הדיילי מייל' מאמר על מדיניות "הדלת המסתובבת" בבריטניה, המאפשרת לשרים לשעבר לקבל משרות הכרוכות בניגוד עניינים עם פעילותם הקודמת בממשלה. בין השאר נזכרה הצטרפותה של סימונס למועצת מנהלים של בנק מרצ'נט ברידג', שעשה מיליונים בתהליך ההפרטה בעירק. העיתון העריך אז כי סימונס הרוויחה מייעוץ לחברות שונות כמאה אלף ליש"ט בשנה.