אם פעם, האדם הקדמון יצר כלים מחומר כדי לאכסן בהם או לאכול בהם, הרי בהמשך ובמיוחד כיום, הם הפכו מאמנות שימושית לאמנות של ממש. מחלקות העיצוב בקרמיקה שבבתי הספר הגבוהים לאמנויות בארץ, כמו בצלאל, שנקר ו-HIT - המכון הטכנולוגי בחולון מציגות בתערוכות סוף השנה שלהם מדי שנה, יצירות מרהיבות ביופיין, עם ערך מוסף המטובל ברעיונות מושגיים, בחידושים טכנולוגיים מעניינים, והכי הכי:
השילוב הנפלא בין הסגנון הקלאסי השמרני שביסוד הדברים, עם סגנונות מגוונים כמו: סאונד, אור, אלקטרוניקה, הדפסי צילום על הקרמיקה, שילוב עבודות תעשייתיות עם עבודת יד, ושילוב חלקים של רדי מייד עם יצירת האמן. שילוב של יקר ערך (חלקים מחרסינת וודג'ווד עם חלקי בקבוקי קוקה קולה ופלסטיקים של מוריה אדר פלקסמן, שילוב כלי חרסינה תעשייתית מסוגננת עם חלקי פמוטי כסף של עידית ימיני ועוד ועוד).
מחלקות המחקר במוסדות אלה הגיעו להישגים שתורמים לשיפור החיים של האנושות. למשל: אפוד המגן הקרמי, שמציל חיי חיילים מירי מחבלים. חומר מוקצף מבזלת, שתכונותיו החדשות הן קלות, קונסטרוקטיביות, בידוד אקוסטי ויכולת שילוב עם חומרים קרמיים שאיתם בא במגע בזמן השריפה בתנור. כל זה בעיצובו של אורי יקותיאל.
כך גם מאיה יקותיאלי עיצבה לתערוכה את תוצר המחקר בבצלאל שיצר מגושי חומר הבניה איטונג, חומר המאפשר להחזיק בידים חשופות קערה מחומר זה, שבתוכה תבשיל רותח. שילוב החומר עם זיגוג קרמי, מאפשר לפתח אריחים שימושיים לחיפויי פנים וחוץ.
המצאה חשובה אחרת במסגרת הקרמיקה הטכנית, היא קרמיקה במראה מוקצף, כעין ספוג, הטבול בתרחיף אלומינה שעבר שריפה, ומטרתו לשמש לספיגת נפט בים - אסונות אקולוגיים שאנשים כה נוטים לייצר בעצמם בגלל טעויות וחוסר תשומת לב.
חמרים קרמיים בעלי עיצוב גיאומטרי קל ומגוון ויחד עם זה עם יכולת בידוד ועמידה בשחיקה - מגנים על ראשי טילים המצויים בתנאי שחיקה. אלה הם יצירת המכון הישראלי לקרמיקה וסיליקטים.
ביצירות האמנות קשה לנקוב בשם כל האמנים המעולים, כה רבים הם. נציין מיבחר קטן מכל אלה. גד צ'רני ביצירת פסל המנורה, בהשפעת ברנקוזי "עמוד אינסופי" - יצר את העמוד המתפתל משילוב של חלקי בקבוקי מים מינרלים, הדחוסים בין ספלי חמר תעשייתים ואלומיניום. תאורת הלד בוקעת מהחלקים הפלסטיים ויוצרת מראה מקסים.
הזול והיקר, החדש והישן, משמשים כמסד לכל העבודות כמעט. מצד אחד ניכרת ההשפעה של הקלאסי והשמרני, ומצד שני - כתב ידו האישי של כל אמן ואמן בתערוכה מעניקה לחלקי היצירה הרבגוניים והשונים, משמעות אחרת וערך מוסף.
איתמר בגליקטר עושה מחווה לאמן בצלאל המיתולוגי מאיר גור אריה, אך לי מזכירות הדמויות בשחור שנוצקו לתוך כלי האדמית את מיגזרות הנייר של קארה ווקר האפרו-אמריקנית. פליסיטי ברנשטיין יעקבי בכדים הכמו-מסורתיים שקיבלו עיוות, ובשל כך יצרה קומפוזיציות מרתקות - היא בין אלה שיופי יצירותיהן עולה על מידת השימוש בהם, ובזה מעלה אותם לדרגה יצירתית נעלה יותר.
כך גם יצירותיה של זהרה הראל, של זמר פלד, שהגריעה מהחומר יוצרת אצלו את הכלי המסורתי שחסר כאן. כך גם רחל ויגאל צמיר, מרסל קליין, כבי בן ברק, גילה בן דוד ש"ציירה" בקו חופשי בחומרים את המנורה העומדת שלה, מרסל קליין, אסתר בק, חורחה קרליק ועזרי רטזי (ראש חוג בשנקר) באבטיח המנוקב, המעלה חיוך על שפתי הצופה. ועוד ועוד שתקצר היריעה.
עיצוב התצוגה שאצרה שלומית באומן מעולה, הטקסטים בקטלוג מאירים, וחבל רק שאין קצת פרטים על כל אמן בקטלוג. התערוכה סוחפת אליה המוני מבקרים - אדריכלים, עוסקים בקרמיקה, וסתם אנשים אוהבי אמנות, שמה שמאחד אותם זו ההכרה בתחום שהפך משימושי לאמנות של ממש. למוזיאון ארץ ישראל זו עוד חוליה מפוארת ברזומה.
תערוכת הביאנלה לקרמיקה ישראלית במוזיאון ארץ ישראל כה עשירה במוצגיה ומרהיבה, שכדי להינות במלוא ההנאה ממנה, ראוי לבקרה לפחות פעמיים.
