השופט: סאאב דַבּוּר, בית משפט השלום, צפת. המועד: יום רביעי, 9.2.11, שעה 09:00. הנושא: תיקים פליליים. אולם צר וארוך בתחנת המשטרה הישנה בהר כנען, שחלקה נטוש - זהו בית משפט השלום בצפת. בצד אחד שוכנות הלשכות המשמשות גם כאולמותיהם של שלושת השופטים, בצד השני - ההוצאה לפועל וכמה משרדים; המזכירות נמצאת בקצה המסדרון.
האווירה משפחתית מצד אחד ורב-תרבותית מצד שני. השומרים מכירים את עורכי הדין ונציגיהם, והם משוחחים על עניינים פרטיים לגמרי לפני שבית המשפט נפתח. שניים מבין שלושת השופטים הם בני מיעוטים, מה שלא מפריע לסטיקר של "ברוך הבא מלך המשיח" ולחוברות של חב"ד מול הלשכות. במסדרון מדברים עברית, ערבית ורוסית. התובעת המשטרתית באולמו של סאבב דבור מדברת עברית שוטפת, ורק כאשר היא פונה לנאשם זה או אחר בערבית (מתובלת בעברית), מתברר שגם היא שייכת למגזר הערבי.
דבור שואל לאיזה תיק הגעתי, ואני מסביר לו שאני הקהל. תמיהתו אינה שוככת עד שעלי "להודות" שאני עיתונאי. ניתן לקוות שהתנהלותו לא הושפעה מעובדה זו.
על דבור לנווט בין 23 התיקים הרשומים לו עד השעה 13:30, המעצרים שעוד צפויים להידון בפניו לאחר מכן, העובדה שמדובר בעבירות קטנות בהן חלק מן הנאשמים לא מיוצגים והצורך להיות יעיל. משימה קשה מאוד, אך ככלל הוא עומד בה בכבוד. התובעת הצעירה משמשת גם כמעין פקידת עזר, מחפשת את הצדדים במסדרון ומסייעת לדבור לנווט בתוך ערימת התיקים. גם לה יש ערימה גדולה משלה, וכך גם לקצינת המבחן המתייצבת לדיון. אך דבור מצליח למנוע אווירה של סרט נע, מסביר בסבלנות לנאשמים את זכויותיהם ומאפשר להם דחיות על-מנת שיוכלו להגן על עצמם.
כמו כל שופטי ישראל, דבור רוצה לסיים כמה שיותר תיקים בהודאות או בעסקות טיעון, פשוט בגלל העומס. אחד הנאשמים מודה שדפק על השולחן והפיל מחשב במעון של ילדיו, כאשר לא ניתן להם להיכנס בשל חוב כספי, אך טוען שאינו מוכן להודות באשמה של גרימת נזק בזדון אלא רק ברשלנות. דבור מציע לו להודות גם באישומים ולסיים עכשיו את התיק במאסר על תנאי.
הנאשם אינו מוכן. הוא רוצה לנהל את התיק. דבור נשמע לא מרוצה: "בסדר, אדחה להוכחות ותבוא עם עורך דין. זכותך. למרות התנאים הקשים פה, מעולם לא נכנס אדם לפה ולא קיבל את ההזדמנות לשטוח את טענותיו". הוא דוחה את הדיון ליום בו כבר קבועים לו 25 תיקים, מהם שלושה להוכחות.
מקשיב בסבלנות הבאה בתור היא צעירה בת 27, שלפני ארבע שנים נתפסה כאשר ברשותה וברשות אדם נוסף 8.45 גרם של חשיש לשימוש עצמי. התביעה וההגנה כבר הגיעו להסכמה על שירות לתועלת הציבור (של"צ) ללא הרשעה, אבל שירות המבחן הגיע למסקנה שהיא איננה מתאימה לביצוע עבודות השירות. הסניגורית, הנלחמת כלביאה עבור הלקוחה, מסבירה שהאחרונה מתקשה לתקשר עם הסביבה בשל פוסט-טראומה בה היא שרויה, ואשר כבר הביאה אותה לאשפוז ומחייבת אותה ליטול תרופות.
דבור בקיא בפרטים ומבין שיש כאן בעיה. הוא מאפשר לשני הצדדים לטעון לעונש ומקשיב בסבלנות. התובעת מבקשת הרשעה עם מאסר על תנאי, כי ההימנעות מההרשעה הייתה מותנית בשל"צ. הסניגורית אומרת: היא פשוט לא יכולה לעשות של"צ, לא מגיע לה בגלל זה כתם לכל החיים. הנאשמת פונה לדבור בבכי ומבקשת את רחמיו.
דבור מכתיב החלטה ארוכה למדי, עם ציטוטי פסיקה ושיקולי מדיניות; במבט מהצד, רחמנות על הנאשמת הממתינה במתח. הוא מעיין בתיעוד הרפואי ומביט בה תוך כדי הכתבה. "אין כל חובה משפטית או מוסרית על השופט לנהוג עם עבריין בכל חומרת הדין", הוא אומר. "מידת הרחמים יפה לשופט כמו לכל אדם אחר, ושמם של שופטי ישראל הולך לפניהם כמי שלרוב מידת הרחמים גוברת אצלם על מידת הדין".
בנקודה הזאת אני מתחיל לחשוב שחלק מהאריכות מיועדת בעצם לאוזנַי, כנציג התקשורת: "בית המשפט אינו משמש כמכונה המיועדת לייצור גזרי דין. הוא אינו כלי שמצידו האחד מזינים את העבירה ומצידו האחר מפיקים גזר דין או עונש".
מצד שני, מדגיש דבור, עבירות הסמים חמורות, שכן הן שער הכניסה לעולם הפשע. נוצר הרושם, שהוא מבקש להעביר לנאשמת לקח חינוכי כדי להבהיר לה עד כמה גדולה הסכנה. ולבסוף: דבור נמנע מהרשעה ורק מחייב את הנאשמת לחתום על התחייבות של 10,000 שקל לשלוש שנים שלא לעבור עבירת סמים.
"למה את בוכה?", הוא פונה אליה ומסביר שלא הרשיע אותה. "אני רוצה לומר לך משפט אחד מעבר לגלימה ומעבר לגזר הדין. לא הרשעתי אותך, כי אני לא רוצה לפגוע בעתיד שלך. אני בטוח שאת כן יכולה, יש לך את הכוחות, אני רואה את זה. את בחורה חזקה וחסר לך רק דבר אחד: אמונה בעצמך. תסתכלי לכיוון החיובי והנכון, ובהצלחה".
השורה התחתונה: בהנחה שדבור לא יצא מגדרו ולא שינה את הרגליו בגלל נוכחותו של עיתונאי באולם, התנהגותו מרשימה. הוא אנושי מצד אחד, ויודע לקדם את העניינים מצד שני - בתוך מצב אובייקטיבי בכלל לא פשוט. מזג שיפוטי: 9. יעילות: 9. 