למאבקי כוח, יש מי שיטען, התווספה בעיה נוספת. האישית. חרף כישרונו של ארד וההערכה הרבה שלה זכה, התקשו רבים, הן בלשכה והן במועצה, לעבוד איתו. גם כך טלטלו מאבקי כוח את לשכת נתניהו. גם כך המל"ל ניהלה קרבות מעמד והשפעה מול הגופים הוותיקים. ואילו אצל ארד כאילו השתחרר בעוצמה רבה מדי קפיץ שנמתח בעשר שנות ההמתנה. לעתים קרובות מדי איבד את הסבלנות. בעלי תפקיד ותיקים במל"ל פרשו. גורמים חדשים לא תמיד עמדו בדרישות הקפדניות של ארד. הוא עצמו העדיף את משרדו שבאקווריום, שבו שימש יועץ מדיני, על פני זה שבבניין הסמוך, שם שוכן המטה. מחד-גיסא, קרבתו לנתניהו שדרגה את מעמד המל"ל והפכה אותו לחלק בלתי נפרד מהחשיבה האסטרטגית של ישראל. מאידך-גיסא, היעדרותו של הבוס ממשרדו השפיעה לרעה על האווירה. נתניהו, וזו כבר פרשנות, גילה אורך רוח. הוא לא הראה לארד את הדלת, זעם על הפרסומים נגדו וניסה לבסוף לסדר לו מצנח זהב בשגרירות בלונדון. הדלפת העניין הורידה את הרעיון מסדר היום. ארד הבין שהגיע לסוף דרכו ובחר לפרוש. בלשכת נתניהו מכחישים זאת וטוענים שביקש לחזור לאקדמיה זמן רב לפני הפרשייה. גם את הסברה שארד נעלב קשות דוחים שם. עשור וחצי מחייו הבוגרים הקדיש ארד לנתניהו. הוא העריץ אותו ודיבר בשבחו בכל הזדמנות. לא בכל יום רואים אדם במעמדו מתייחס בהתפעמות שכזו למנהיג. "אנחנו נהנים כשהוא יושב בחדר ועושה את העבודה האמיתית מול הלחצים", חזר ודקלם באוזניי ביום השיחות עם מחמוד עבאס והילרי קלינטון בשארם א-שייח'. אף לא אחד מיועציו האחרים של נתניהו מדבר עליו כך. השיפוט הקר והאקדמי שלו כמו נעלם כשהדברים הגיעו לנתניהו. אלא שכל זה נגמר. ארד עוזב ונתניהו יודע שהפסיד אדם מוכשר וחכם שהלך אחריו בארץ לא זרועה. את הודעת הפרידה ניסח נתניהו באופן אישי. "לעוזי יכולות מקצועיות מהמעלה הראשונה, ובזכותן - כמו גם בזכות מרצו ומסירותו - תרם תרומה גדולה לבטחון המדינה ולמעמדה. רק אני יודע את גודלה והיקפה של תרומה זו, ותודתי והערכתי עליה. עוזי הוא גם חבר קרוב ונאמן לי. על ידידות אמיצה וארוכת ימים זו אני מברך", כתב. לשם השוואה, יועץ התקשורת ניר חפץ, שעזב לפני כמה חודשים, לא קיבל ולו קומפלימנט אחד. יש פרישה ויש פרישה. אז ארד הלך וכך גם יועצים קודמים (חפץ, שלמה, הארו). האם הדבר אומר שהספינה טובעת? לא אם משווים למקומות אחרים או לזמנים אחרים. אריק שרון החליף רל"ש ודובר ויועצים במהלך הקדנציה. עד היום לא ברור האם הוא שלט ביועצים או שהם שלטו בו. על הלשכות המתפרקות של אולמרט (בעיות פליליות) וברק (יחסים אישיים) עדיף לא לדבר. אם הולכים אחורה נזכרים שגם יצחק רבין החליף עוזרים ודוברים, ואם קופצים לאמריקה מגלים שברק אובמה רענן לאחרונה את רוב אנשי הסגל שלו, כולל ראש המל"ל האמריקני. נתניהו לא המציא כלום בעניין זה. אם יש משהו שביבי כן רשם עליו פטנט הוא הפיכת שר בממשלתו, מי שאמור היה להיות יריב פוליטי, ליועצו בפועל לענייני ביטחון ומדיניות. הכוונה כמובן לשר הביטחון אהוד ברק, שבמידה רבה תפס את המשבצת של עוזי ארד עוד הרבה לפני שפרש. ברק הוא כבר זמן רב איש סודו של נתניהו, בכלל זה למשימות מיוחדות. לפני שבועיים יצא לשליחות בהולה בוושינגטון כדי לבקש מהאמריקנים שלא להאיץ את עזיבת מובארכ (התוצאות ידועות). נתניהו הצמיד לברק את יועצו המדיני האחר, רון דרמר, אך את ארד השאיר בבית. אותו ברק היה זה שבשם נתניהו תפר את עסקת ההקפאה השנייה בתחילת השנה. אז צורף אליו עו"ד יצחק מולכו. ארד, שוב, נשאר בארץ, וגם במקרה זה הסוף ידוע. חרף כל הקדֵרות שהקדיחו – המרמרה, ההקפאה השנייה, הסכסוך עם אשכנזי, מינוי גלנט – ביבי וברק נפגשים על בסיס כמעט יומי ומשוחחים בטלפון מסביב לשעון גם בעצם הימים האלה. ברק, ולא רק מערכת הביטחון, יהיה האתגר האמיתי של ראש המל"ל הבא.

ההצבה של ארד הייתה מתבקשת. אלה בדיוק תחומי המומחיות שלו, אלה הסוגיות שבהן עסק שנים רבות. תמיד דגל בטיפול מקצועי ולא אידיאולוגי בסוגיות המדיניות-ביטחוניות, וזה בדיוק מה שנתניהו ציפה ממנו ומהמל"ל לעשות. כעת הגיעה ההזדמנות והוא כאילו נולד לתפקיד. והייתה כמובן הנאמנות האישית. במשך עשור וחצי הלך ארד עם נתניהו בעליות ובמורדות. רבים וטובים טיפסו על הספינה של ביבי ונטשו אותה. ארד, איש איתן, חריף שכל ורחב דעת, נשאר שם. הוא כמובן פיתח קריירה עצמאית מרשימה שגולת הכותרת שלה הייתה כנסי הרצליה, אך תמיד נשאר איש של ביבי. העובדה שהיה היועץ היחיד מהקדנציה הראשונה שחזר עם נתניהו לשנייה דיברה בעד עצמה. על כן, לא היה מתאים ממנו לחבוש את הכובע הכפול של יועץ מדיני וראש המטה לביטחון לאומי. ההתחלה הייתה טובה. ארד חידש את המל"ל מהיסוד. 60 תקנים הועמדו לרשותו והוא השתדל למלא אותם בדמויות מוערכות. בין היתר הביא את אבריאל בר-יוסף ומינה אותו לסגנו, ואת ערן לרמן, איש מודיעין מוערך ובעל קשרים טובים בארה"ב. הוא שאל עובדים מהמוסד, מהשב"כ, מהוועדה לאנרגיה אטומית וממשרד החוץ. הגוף שעד כה נדחק לשוליים נכנס למרכז העשייה. זימון דיונים, השתתפות בהתייעצויות מדיניות, מפגשים מדיניים, פגישות עם מנהיגים ופקידי ממשל בכירים, השתתפות והכנת ביקורים בחו"ל, טיפול והכנת שיחות מדיניות ויצירת קשרים עם מועצות ביטחון לאומי בעולם– כל אלה הכניסו חיים בגוף שעד כה היה צדדי. נתניהו מצדו סיפק את הרוח הגבית הנדרשת. "המטרה הראשונה", הסביר נתניהו בישיבת ממשלה שדנה בעניין לפני שנה וחצי, "היא להעלות אופציות במגוון רחב ככל האפשר. בדרך כלל, הטעויות הגדולות נובעות מאי-בחינה של חלופות יותר מאשר מבחירה בחלופה שאינה נכונה. להבדיל מכהונתי הראשונה יש פה כלים שאפשר להעמיק בעזרתם, אף שבסופו של דבר אין תחליף לטיב המנהיגים והיועצים". גם ארד היה שבע רצון מהכלים שהועמדו לרשותו. כפי שחלמו הוא ונתניהו החל המל"ל לספק לנתניהו ניירות עבודה עצמאיים (מישהו במל"ל חישב ומצא שהמטה הגיש לנתניהו בתקופת ארד 700 ניירות עמדה). כדי למנוע חיכוכים עם המשרד לעניינים אסטרטגיים, שלמעשה קיבל מנדט דומה (בתחילה אף ישבו שני הגופים באותו קומה), הוחלט שהמל"ל יהיה אחראי להכנת ישיבות הקבינט, לתיאום בין זרועות הביטחון, להצעת חלופות להחלטות מערכת הביטחון, לניהול חדר החירום הלאומי במשרד ראש הממשלה ולפונקציות נוספות. בנוסף, הוכפף אליו המטה ללוחמה בטרור. נושאים כמו אירן, המו"מ עם הפלשתינים ותפיסת הביטחון הופקדו אצל יעלון ומשרדו. ההפרדה הזאת מנעה עימות עם משרד אחד אך לא עם אחרים. ואכן, הקלקולים הגיעו מהר מן הצפוי. אחד המרכזיים שבהם היה הצפיפות בקצה הפירמידה. זרועות ההערכה הוותיקות, באופן טבעי ומסורתי, לא אהבו שהמל"ל שוב מנסה לתפוס מקום על המשבצת. שר הביטחון ברק, שכאמור מזער את המל"ל כראש ממשלה, לא מסתיר את דעתו. "משרד הביטחון הוא זה שאחראי על הביטחון", נוהג ברק לומר. באותה ישיבת ממשלה שעסקה במל"ל ציין בסרקזם: "לא כל הפונקציות שתולים במל"ל יכולות להתקיים, כיוון שראש הממשלה איננו ראש הצבא למשל" (תרגום מבָּרָקית לעברית: כשר ביטחון אני הוא מפקד הצבא, ולכן קשקושי המל"ל לא באמת חשובים). למרות היריבות הצליחו אנשי המל"ל לזכות לאוזן קשבת ולהערכה, במיוחד בישיבות הקבינט והשביעייה.

לאדם מן היישוב קשה לעתים לתפוס עד כמה קריטית השאלה מי מזין את ראש הממשלה ומה המידע המובא לפניו. דוגמה קטנה: ביום ראשון, קודם לישיבת הממשלה, התכנסו כרגיל שרי הליכוד לדיון השבועי. על הפרק: קריאתם של ח"כים ושרים בליכוד לחדול מן ההקפאה דה-פקטו בגושי ההתיישבות ולפרסם ולו כמה מכרזים לבנייה. את הנושא העלה יולי אדלשטיין. הוא הסביר את מצוקת היישובים והתושבים אבל גם רמז למשמעות הפוליטית. הליכוד ונתניהו מאבדים אמינות ותמיכה בחוגי המתנחלים ותומכיהם, חש אדלשטיין. כשאביגדור ליברמן נושף בעורף, המשמעות ברורה. 36 שעות לאחר הטלת הווטו האמריקני במועצת הביטחון, לנתניהו היה קל להסביר את עצמו. "אנשים צריכים להבין מול מה אנחנו עומדים", השיב לאדלשטיין. ישראל כ"ץ התגייס לעזרת נתניהו. "כל שר פועל בתחומי משרדו עבור ההתיישבות", אמר. במקרה שלו מדובר בתשתיות התחבורה ביו"ש. גדעון סער, באותה רוח, סיפר על בנייה נרחבת של מוסדות חינוך. הם נתנו לנתניהו להבין שהכול בסדר. המחלוקת הקטנטנה הזאת מלמדת עד כמה חשוב טיב המידע המובא לפני מקבלי ההחלטות. אם כ"ץ וסער צודקים נתניהו יכול להיות רגוע מבחינה פוליטית פנים-ליכודית. אם הצדק עם אדלשטיין, ונתניהו מאבד את המתנחלים, אלה חדשות רעות. כך בנושא פשוט יחסית כמו הבנייה ביו"ש. על אחת כמה וכמה בנושאים מסובכים כמו המצב במזרח התיכון. לא אחד ולא שניים משרי הממשלה עדיין מסתובבים בתחושת הלם מכך שאף לא אחד מגופי ההערכה בישראל צפה את התפרצויות הרי הגעש באזורנו. המידע הכל כך חיוני הזה לא היה בנמצא באמ"ן, במוסד, בשב"כ, במשרד החוץ ובמל"ל. נו, ועכשיו נראה את נתניהו מנהל את המדינה.