שוברים איזו שתיקה?

מיכאל מנקין, ממייסדי "שוברים שתיקה", הרצה לאחרונה בוושינגטון הבירה על החיבור החדש של ארגונו: "כיבוש השטחים - עדויות חיילים 2010-2000". ההרצאה הייתה אמורה לגעת בין השאר בעתיד הדמוקרטיה בישראל, וביכולתם של ארגונים דוגמת "שוברים שתיקה" להמשיך ולהשמיע את קולם כאשר ליברמן ונתניהו בשלטון. ברשימת האורחים הרבים והמכובדים שהגיעו לשמוע את דבריו, ניתן היה למצוא דיפלומטים ממדינות רבות, ביניהן מדינות שדמוקרטיה וזכויות אדם הן נר לרגליהן דוגמת פקיסטן ואיחוד האמירויות. על-פי תוכנית ההרצאה, מנקין היה אמור לתאר מפרספקטיבה של חייל לשעבר "כיצד צה"ל פועל בשטחים, מקיים אינטראקציות עם הפלשתינים והמתנחלים והדילמות מולן עומדים חיילים על בסיס יומיומי". מדוע שדיפלומטים מפקיסטן ומאיחוד האמירויות (בין השאר), יבואו לשמוע הרצאה מסוג זה? האם מצב הדמוקרטיה הישראלית אכן מטריד אותם, והאם חברי "שוברים שתיקה" יכולים לשפוך אור על מצבה? האם הוא יכול לתאר את סבלם של הפלשתינים יותר מעדויותיהם של הפלשתינים עצמם, אותן ניתן למצוא בתקשורת, הפלשתינית, הישראלית והבינלאומית? האם הדילמות שעומדות בפני חיילי צה"ל במהלך שירותם בשטחים - והן אכן קשות ביותר - הוצגו בפניהם בכלל? נדמה שאת תשובות "שוברים שתיקה" לשאלות האלה ניתן למצוא בספרם החדש "כיבוש השטחים". החיבור של "שוברים שתיקה", "כיבוש השטחים - עדויות חיילים 2010-2000", מתיימר לתאר "את המדיניות ההתקפית הכוללת סיפוח של טריטוריה, השלטת אימה והידוק השליטה על אוכלוסיה אזרחית" של מדינת ישראל בשטחים. הספר זכה לתשומת לב מאמצעי תקשורת רבים - כולל הארץ, The Independent (בריטניה), העיתון הדני המוביל Berlingske Tidende וה-New York Review of Books (פעמיים), שחזרו על האשמות "שוברים שתיקה" כפי שהן, ללא ביקורת וללא ספקות. גם חדשות ערוץ 2 סיקרו את הספר ואת מחבריו. "שוברים שתיקה" מעלים בהקדמה לספר האשמות גורפות המבוססות על תיאורים אנקדוטיים, אנונימיים ובלתי ניתנים לאימות של חיילים בדרגה זוטרה. למרות הניסיון לתאר "מדיניות" המוכתבת על-ידי הדרגים הבכירים בצה"ל ובמדינת ישראל, התקריות אינן מתייחסות לקבלת ההחלטות של הדרגים הגבוהים בצבא, במקום זאת הן מתייחסות לטענות על אודות עבירות-לכאורה שנעשו על-ידי חיילים ומפקדים זוטרים. קצינים בדרגות גבוהות שיכולים היו לספק מידע ונקודת מבט מבוססת על אודות מדיניות כללית נעדרים לחלוטין מחיבור זה. ההתנהגות הבלתי הולמת לכאורה - שבמידה שהיא נכונה היא אכן מעוררת רתיעה ואף צורך בענישה - מסתכמת רק לעתים נדירות ביותר מתלונות על הטרדה והפרות קטנוניות. ההאשמה החמורה על אודות "מדיניות התקפית הכוללת סיפוח שטחים, הטלת אימה והידוק השליטה באוכלוסיה אזרחית" היא האשמה שנובעת בין היתר מאידיאולוגיה פוסט-קולוניאליסטית. היא מופצת על-ידי ארגונים לא-ממשלתיים דוגמת "שוברים שתיקה", ונשארת בלתי מוכחת בעליל. הספר כלל אינו מציג את הדילמות העומדות בפני חיילי צה"ל בלחימה היומיומית בטרור הפלשתיני, ומלבד איזכור חולף של ההרוגים הישראלים בפיגועי הטרור הפלשתיני, אין בספר הקשר או רקע ראוי לפעולות החיילים בשטחים, או למדיניות הביטחונית של המדינה (בבניית גדר ההפרדה למשל), הרוב המוחלט של העדויות הוא מתקופות בהן פיגועי התאבדות היו דבר שבשגרה (מתוך 183 העדויות, 143 הן מהשנים 2005-2000). הדילמות של לחימה בטרור בתוך אוכלוסיה אזרחית, הקושי למצוא את האיזון הראוי בין אורח-החיים של הפלשתינים לבין ההגנה על האזרחים הישראלים, והלחץ והמתח שבו החיילים שרויים כל העת, כמעט שאינם מוזכרים. לחלופין הם נפתרים כעילות "להעניש, להרתיע ואף להדק את השליטה באוכלוסיה הפלשתינית" ול"הטלת אימה, הפחדה וענישה של כלל האוכלוסיה הפלשתינית". ניתוח של הספר מראה בעיות מערכתיות במתודולוגיה ובמסקנות של חיבור זה. כל העדויות הן אנונימיות וכמעט כולן אינן יכולות לעבור אימות אפילו על-ידי חוקרי מצ"ח - הן חסרות תאריך ספציפי, מיקום או הקשר. הדיווח בחדשות ערוץ 2 שבו נראים חיילים מעידים בפני "שוברים שתיקה" בפנים גלויות, מראה אולי על התחלה של תזוזה בעניין זה. חיילים דיווחו על התקריות כביכול למפקדיהם ב-16 מתוך 183 עדויות בספר, עובדה המבליטה עוד יותר שאלות הנוגעות למהימנות ולמניעים של המעידים.