השידורים החוזרים של סיינפלד מקיפים שוב ושוב את כוכב השֶבֶת הקרוי כורסה, ובחוגם הם פולטים חלקיקים שליליים לרוב, מיני נבזויות קטנות, אנוכיות וילדותיות. "נכון שבכל פעם שאתם מבקרים אצל זוג נשוי, אתם מוכרחים להתפעל מהתינוק?", רוטן סיינפלד במונולוג פתיחה. "איך זה שאף פעם לא פוגשים זוג שאומר לאורחים: אנחנו לא אוהבים את התינוק שלנו, לא התחברנו אליו. רוצים אותו? הוא שלכם!" אחרי כל כך הרבה שנים במחיצתם החמוצה, סיינפלד הוא כבר המשפחה החורגת שלי והחבר החורג שלי. ואולי סיינפלד וחבורתו הם הידועים בציבור שלי, ואני האנונימית-בציבור שלהם? הרי הם גרים אצלי בסלון, הגם שאינם משלמים לי פרוטה. ואיך ישלמו לי? הרי קרמר הוא פרזיט בנשמתו, הניזון מהמקרר של ג'רי באותה טבעיות שבה אני ניזונה מספרים ומטעויות; ג'ורג' הוא קמצן ומובטל כרוני, וגם כשהוא מועסק הוא בעיקר מעמיד פנים שהוא עובד (במַכתבה המשרדית שלו הוא הטמין חטיפי שוקולד, חוברות פורנו ושעון מעורר, כדי להקיץ בתום תנומת-השעתיים שהוא חוטף תחתיה, בעוד הבוס חושב שהוא בפגישות עבודה). גם איליין לא יכולה לשלם לי. היא צריכה את הכסף למסטיקים, לבוש גרוע, סרטים גרועים ודייטים גרועים - לעולם לא למטרת חתונה. חתונה היא לאנשים נורמליים, וחבורת סיינפלד מגחכת באגביות מפוהקת על 'החברה הרגילה': הבוטנים בטיסות, המסיבות המשעממות, וכמובן, התינוקות המקומטים. במובן זה, 'סיינפלד' חשובה לא פחות מפרויד: שניהם יצרו אינטרפרטציות חדשות למציאות האנושית; פריזמות נפשיות-פסיכולוגיות שהתרבות המערבית יכולה לא לאהוב אותן, אך לא יכולה בלעדיהן. גם סיינפלד, כמו וודי אלן, הוא היפוכונדר יהודי, רק שאצל ג'רי ההומור אינו בניחוח אינטלקטואלי, אלא בניחוח ניו-יורקי. וזה הפלא: אף שרוב פרקי הסדרה מצולמים בדירה של ג'רי ובבית הקפה, אפשר ממש לחוש באופי של ניו-יורק ובמנטליות שלה כרווקה נצחית העסוקה בעצמה. העיר אינה מזדקנת, אך סיינפלד מזדקן לו בסלוני לאורך השנים. המצחיק הוא שהסדרה נחקקה בהר ראשמור של הפולחן וההערצה אף כי סיינפלד עצמו הוא בכלל אנטי-שחקן. הסדרה היא תיאטרון של שחקן וחצי: קרמר וג'ורג', בהתאמה. קרמר לא צריך להתאמץ. די שיישב על כיסא ויפלבל בעיניו, וכבר הוא מחלץ ממני חיוך, קולני בדרך כלל. תארו מה קורה כשהוא פורש את מלוא הנוצות של גופניותו המופרעת. בשביל קרמר לבדו שווה לסבול את הבלה-בלה הציני והאדולסנטי של החבורה, המכלה את ימיה 20 אלף מייל מתחת לקו הנורמטיביות. ואגב, מה זה אומר על התרבות המערבית, אם כוכב הבידור האהוב עליה ביותר בז לערכיה המקודשים ביותר: עבודה, קריירה, חתונה, ילדים?