אם שותים - נוהגים?

מתברר שיש לנו מה ללמוד מהגויים (במקום להפך). והפעם יפן על הכוונת. שר החוץ היפני התפטר, בגלל שקיבל תרומה בלתי חוקית בסך 600 דולר בלבד. אתם שומעים טוב?. במדינת ישראל, שאמורה להיות אור לגויים, מדובר בכסף קטן. אצלנו מכונת השחיתות המשומנת עובדת על סדרי גודל של מיליונים, ועוד היד נטויה. ועד שמערכת החוק והאכיפה לא עולה על הנוגעים בדבר, הם לא מתפטרים. תשאלו את מפלגת קדימה. לתשומת לב האח"מים המושחתים, בעבר ובהווה, שהיריעה קצרה מלמנות.

בין שאר הקולות הפוליטיים, הנשמעים נגד מינויו של האלוף עמידרור לראש המועצה לביטחון לאומי, עולה גם הטענה, שהמערכת הצבאית פעילה שבעה ימים בשבוע בלי הפסקה, בעוד המועמד לתפקיד הוא שומר שבת. ובכן, די לצביעות. הגיעה השעה להסיר את המסכות. האם אותם אלה שטוענים כך אינם יודעים כי 'פיקוח נפש דוחה שבת', וכי צה"ל, המוּנחה על-ידי הרבנות הצבאית, פועל לאור הלכה זו, שהיא נכס צאן ברזל? אין ספק שעמידרור כאיש צבא, ובוודאי כאיש דתי, מוּדע היטב להלכה זו, הניצבת בראש סולם הערכים היהודי, ומקיים אותה ללא פשרות. ברור שההתנגדות למינוי של עמידרור אינה על-רקע מקצועי, אלא על-רקע פוליטי- ימני ודתי, וכל האמצעים כשרים בעיני המתנגדים כדי לטרפד את המינוי. תירוצים כבר אמרנו?.

מדוע השתתפה ח"כ חנין זועבי במשט הטורקי, הזכוּר לשימצה? אם לא ידעתם את התשובה, מתברר כי קיבלנו אותה בימים אלה. מהמידע של האתר 'כנסת פתוחה', העוקב אחר פעילותם של חברי הכנסת, עולה כי זועבי היא חברת כנסת בלתי פעילה והישגיה הפרלמנטריים דלים ביותר. אם כן, שאלה את עצמה הח"כית ממפלגת חד"ש, כיצד בכל זאת לתפוס כותרת, ובחרה אפוא במתכוֹן המנצח: רייטינג פלוס אנטישמיות. והתשובה ניתנה בדמות ההפלגה במשט העוין, שהעלה אותה לראש הכותרות העולמיות. והשאר היסטוריה.

מארגוני האופנוענים נטען, בעקבות התאונה של טל שביט ז"ל, כי מספר הנפגעים בקרב הולכי הרגל גבוה משֶל בעלי הרכב הדו גלגלי. הם רק שכחו לציין, משום מה, שמספר הולכי הרגל נאמד במיליונים, ואילו רוכבי האופנוע מונים עשרות אלפים איש בלבד. ולכן, באופן יחסי למספרם, לא סוד הוא ששיעור תאונות האופנועים הוא הגבוה ביותר, והם נחשבים לכלי בעל סיכון גבוה בכביש. הזהירות הנדרשת מהאופנוענים היא אפוא כפולה ומכופלת, ולפחות כדאי שיאטו את המהירות בדרכים.

שמתם לב לתואר המוצמד בכלי התקשורת לרוצחי נשים וילדים? - מטורפים, שביצעו את הרצח ברגע של טירוף (ובכלל זה רצח הנשים בידי בעלים שהתאבדו). אולם בדרך כלל העוּבדות מפריכות תואר מפוקפק זה. מדובר בגברים שפעלו בקור רוח, ואף בתכנון מראש, ממניעים אנוכיים מובהקים ומתוך תפיסת האישה והילדים כרכושם הפרטי, ולא כבני אדם בעלי ישות עצמאית. מעֵבר לכך, הצגת הרוצחים כמטורפים מעניקה לגיטימציה לפשעם, ושוללת מהם בניגוד לעוּבדות כל אחריות אישית למעשה הרצח. הדבר מעודד פושעים אחרים למעשי רצח, בהנחה שאינם אחראים למעשיהם. זאת במיוחד בהתחשב בכוח השפעתה של התקשורת על הציבור. די להצגה שגויה זו. הגיעה השעה להצביע על האגו המנופח של הרוצחים, ולהפריך את התפיסה הרכושנית של האישה והילדים. ובא לציון גואל.

תסמונת ישראלית מובהקת

דומני כי יחס הממסד לתאונת הדרכים, שבה מצא את מותו רונאל אסולין, כפי שתואר בהרחבה בכתבה במוסף 'ישראל היום', מהווה דוגמה מייצגת ליחס הממסד לאסונות בכלל. בראש ובראשונה הממסד מתעורר לתקן מחדלים תפקודיים וניהוליים רק בעקבות אסון. עד אז הוא טומן ראשו בחול בדומה לבת יענה. התסמונת הישראלית המובהקת של ה'סמוך' וה'יהיה בסדר' אינה פוסחת למרבה הצער גם על הרשויות השונות ומשרדי הממשלה (עיין ערך אסון המסוקים, אסון המכבייה, אסון ורסאי, אסון הכרמל והרשימה עוד ארוכה). יתר על כן, הממסד נוטה להתנער מכל אחריות לאסון ולהשליך את הכדור למגרשם של גורמים אחרים הנוגעים בדבר. בדומה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים בפרשה הנזכרת, המשליך את האחריות על רופאת המשפחה, שלא דיווחה על ההחמרה במצבו של הנהג חולה האפילפסיה, וזו מטילה את האשמה על הנוירולוג, שהנהג היה בטיפולו וכך הלאה. נשמע מוכר? תופעה נוספת היא חוסר התיאום בין הרשויות המטפלות – במקרה המתואר בין קופת חולים למשרד הבריאות ולמשטרה. ראוי לציין כי באותה מידה, על-רקע תופעה זו, לא נבחנת דייה כשירותם הנפשית של מאבטחים, שהשתמשו בנשק בסופו של דבר למטרות רצח. נראה כי כל הגורמים שטיפלו בנהג, ולא דיווחו על מצבו למכון הרפואי אשמים, כפי שהמכון התרשל בבדיקת מצבו הבריאותי. אף אחד לא יוצא נקי, כולל הנהג עצמו שטוהר מבחינה פלילית, לאחר שדיווח על מחלתו למכון. הנהג, שהיה מודע להתקפי האפילפסיה ולהחמרה במצבו, היה צריך להימנע מנהיגה, בידיעה שהוא עלול לסכן את עצמו ואחרים על הכביש, ולא להתעקש לקבל רישיון בגלל פרנסה, כשערך החיים הוא מעל לכל.

הכסף הוא שם המשחק

דומני כי הכתבה על ארגון 'יד לבנים', במוסף '7 ימים' של העיתון ידיעות, מייצגת תופעה סימפטומטית של רבים מהארגונים הוולנטריים בימינו, שלמרבה הצער הפכו לארגונים עסקיים לכל דבר. במקום לשתף פעולה עם ארגוני התנדבות אחרים, בשֵם העזרה לזולת והמטרה המקודשת שבשמה הם פועלים, הם רואים בארגונים דומים מתחרים, ומנהלים נגדם מאבקי כוח בלתי נלאים. גם דמי החבר שגובה הארגון ממשפחות השכול כתנאי לחברוּת בו, למרות התמיכה הממשלתית שהוא מקבל, מצביעה על הפיכתו לגוף מסחרי. וחבל. כארגון עסקי, כשהכסף מדבר, נדרשת זהירות כפולה ומכופלת שלא להיגרר למעשי שחיתות והונאה, שלצערנו כבר היו לחזון נפרץ בדורנו.

כזכור, האוהד שהשליך חזיז על שחקן כדורגל באיצטדיון טדי וקטע כמה מאצבעות ידיו, נשלח ל-3 שנות מאסר. משמע, כל אצבע שווה כשנת מאסר. לעומת זאת, הנהג השיכור שדרס את שחר גרינשפיין, פצע אותה אנושות וגרם לשיתוק גופה, לא נשלח למאסר כלל. הוא קיבל 'פרס' על שכרותו ועל נהיגתו הפראית בכך שלא נענש בפֹעל, אלא בעבודות שירות בלבד ובקנס סמלי. היכן העונש שישקף את חומרת הפשע? האם פסק הדין, הנעדר כל אלמנט של הרתעה, בניגוד לקמפיין אינו מעודד נהגים לנהוג בשכרות בנוסח: 'אם שותים - נוהגים'? וזאת בשעה שמספר התאונות במגמת עלייה? עם כל הכבוד לקמפיינים המחכימים של משרד התחבורה, אשר עולים הון תועפות, די בעונשים המגוחכים שמטילים השופטים על עברייני תנועה כבדים (ששיאם שלוש שנות מאסר על גרימת מוות ברשלנות) - הקלים אף מעבירות רכוש - כדי להפריך את הפרסומות במחי יד ולהפוך את חייהם של הולכי הרגל לתיאטרון האבסורד. הגיעה השעה שהמחוקקים ירימו את הכפפה, ויחוקקו עונשי מינימום, כדי להביא לצמצום משמעותי של הקטל בדרכים.

טרי טרי: היישר מהתנור החם של האקדמיה ללשון העברית קיבלנו מילים חדשות, דוגמת 'רִשְׁתּוֹנַאי' (בלוגר), מִתווה שידור (לַין אַפּ) וכדומה. כל הכבוד על התרגום המילולי וגם על ההברקה. אולם מה עם הצליל? האם נעלם מעיני האקדמיה, שלא די בתרגום בלבד, יהיה מדויק ככל שיהיה, אלא יש צורך שהמילים החדשות יהיו גם קליטוֹת, קצרות, נעימות לאוזן השומע ולחֵיך הדובר לא פחות מתחליפיהן הלועזיות? דומני כי מבחינה צלילית, שם בהיכל הלשון, פספסתם הפעם.