בשנות השבעים המוקדמות לימד הצייר אבשלום עוקשי דְמִן עַכּוֹ את שוליות הציירים שלנו. עוקשי נולד בשנת 1916 בראשון לציון, ונפטר בעכו בשנת 1980. הוא היה נצר לתפארת יהדות תימן. הוא לימד אצלנו כשנה או יותר, אך החוג לציור שלו התבטל באלימות ובפתאומיות כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.
לאחר המלחמה לא שב עוקשי ללמד אצלנו, אבל הגעגועים אליו עדיין מקננים בלבות תלמידיו. בין תלמידיו היו ציירים שלימים קנו להם שם בארץ ובאיזור. מיכאל קובנר, שלמה בן חפר, טוני קרן, גדעון הררי, יהואש הרכבי, גיורא כוכבי, אשר בר-אמת, לאה איטקין ואיתמר כפרי, ואחרים. זכרו מונצח אצלנו לא במוזיאון על שמו, כמו בעכו, אלא בלבבות תלמידיו-זוכריו.
כולנו קראנו בשקיקה את סיפורו של יגאל מוסנזון "כבשים", מתוך ספרו "אפורים כשק", וידענו את כל הסודות שמאחורי הסיפור. שמדובר בצייר אבשלום עוקשי, ובקיבוץ איילת השחר, ובמעשה הלא מוסרי-בעליל שעשה, כשמכר טלאים מעדר הצאן לערבים, ובכסף ששלמו לו רכש צבעים בדים וחומרי ציור. קראנו על ה'עֲלֵיהוּם' שכל הקיבוץ התנפל בו עליו, לסלקו לאלתר, למעט חברה אחת, ספק רחמנית ספק ציניקנית, שעודדה אותו להתמסר ליעודו כאמן. בעידן הפוריטני והאדוק הרחוק ההוא, לא רק מעשהו של עוקשי היה שערורייה, אלא גם סיפורו של יגאל מוסנזון.
ידענו על הסטודיו שלו באיילת השחר שנשרף, וידענו גם על הסטודיו שלו בזכרון יעקב, שנשרף גם הוא! שריפתם נותרה חידה עד היום, ורק נס הוא שביתו בעכו לא נשרף גם הוא... עוקשי היה איש חבורת הציירים "אופקים חדשים" ובא אלינו אחרי שנטש את הקיבוץ הצייר המפורסם משה פרופס. אני זוכר שבתיכון נערכו משפטים ספרותיים פומביים שבהם נידונו אמנים חריגים כמו עוקשי, ששברו את החוק והמסגרת הקיבוצית כדי לעסוק באמנותם.
בשנות הששים קראנו והעברנו מיד ליד את ספרו של בנימין גלאי "עטלפי עכו", 1961. ספר נוער בלשי. בסיפורו של גלאי ישנו צייר ששמו אוֹכְּשִׁין - מעין עוקשי אשכנזי ללא זכר למוצאו התימני - הנאחז בחורבות עכו החרבה ומחיה אותן בסטודיו שהוא בונה בהן. למאורות החרבות הוא קורא בשמות משונים הקשורים בעטלפים, והספר באמת נקרא "עטלפי עכו", שבו מגולל גלאי את סיפורו של הצייר. עליו אומרים שאולי לא הותיר רישום עמוק בציור הישראלי, אבל אין ספק שהשאיר את חותמו על הספרות העברית של הדור...
עוקשי היה מספר בחסד. והיה מספר את סיפוריו המשעשעים לנהגים שהסיעוהו בתורנות בלילות. כמו אותו סיפור על העולה מפולניה שאהב חלווה. בפולין הייתה החלווה יקרה, וכשהגיע ארצה מיהר לקנות חלווה אצל מוכר ערבי בשוק. הוא שקל לידיו סכום גדול, כמורגל בפולין, ובתמורה מכר לו הערבי את כל החלווה, את הדוכן ואת החמור... הוא היה איש בריא בשר וקצר נשימה ומשהו בו שיווע לחיבה והכמיר את הלב. וכשאנו מזדמנים לעיר עכו ונכנסים למוזיאון שעל שמו, אנחנו תמיד חשים שזו פגישה נוספת עם האיש שהשפיע על שוליות ציירינו השפעה מעמיקה. הדור שלא הכיר את משה פרופס ולא הושפע ממנו, אימץ לו את אמנותו של אבשלום עוקשי.
עוקשי החל כצייר של סצנות עבריות הקשורות למקרא. לצאן ולנופי ארץ ישראל שחווה אותם כנער וחייל במלחמת העצמאות. אבל לאט לאט, אולי בהשפעת השתקעותו בעיר עכו, ואולי בהשפעת התחברותו עם 'עטלפי הזיכרון' של עכו ושל חורבותיה, החל לצייר גם ציורים שדמותו של ישוע הנוצרי מככבת בהם. אירועים מחייו של המושיע הצלוב. כאילו עכו היא אי של מסורות נוצריות בתוך ההוויה הישראלית.
קשה לדעת מה היה סוד משיכתו אל האמנות האיקונית הנוצרית. הוא זנח את המופשט שהוביל אותו ל"אופקים חדשים", וידע למשוך את לב התלמידים גם במוסדות שבהם לימד, וגם בחוגי החובבים. כמו אותו חוג של חובבים בקיבוצנו, שהמילה "עוקשי" לא רק מעלה אצלם את זכר השנה המופלאה שעשו איתו, אלא גם מסמלת עבורם את עידן התום שבאמנות, האמונה שבאדם ובמורה, והאפשרויות של המרת עולם המעשה בעולם האמנות. בטרם ירד מסך הברזל הנורא, של מחדל יום הכיפורים, וחצה את חיי כולנו למה שהיינו לפניה ולמה שהפכנו אחריה.
אבשלום עוקשי נפטר בשנת 1980 כשהיה בן ששים וארבע בלבד. אבל רוחו מרחפת עד היום גם מעל בדי תלמידיו שבעין החורש.
