|
בטרם ניכנס לגן הקסום של "המגילה" ונתבשם מעלילותיו, אני מציע לאסף שנעשה השוואת גרסאות. הוא, איש של הומור, שטותניק עם קבלות, היודע שבהשוואה כזאת עלולים לצוץ מוקשים, נכנס בחיוך לכוננות-ספיגה. אני מציע לו שניקח כדוגמה את שיר הפתיחה של הספר. "דאס ליד פונאם לויפער", קרא לו מאנגר. "פזמונו של האחשתרן", תרגם אמיתי מתוך נאמנות למגילה המקראית. ואסף? - "שירו של הכרוז". כלומר, הוא הפך את "לויפער", הרץ למעשה, לכרוז ואפשר שכך היה. - כך כתב מאנגר בארבע שורות הפתיח: "זייט זשע יידן, שא און שטיל!/מיר פאנגען אן דעם פורים-שפיל.//א פורים-שפיל אין גראמען,/וואס האט טויזנט טעמען". כך תרגם אמיתי: "הסו יהודים ונתחיל/ במשחק "הפורים שפיל"/חיזיון נציג הפעם/שבחרוזיו יש אלף טעם". וכך תרגם אסף: "שקט, יהודים, נתחיל/ בהצגת הפורים-שפיל//מין פורים-שפיל כמו פעם,/עם חרוזים וטעם".
קל להבחין שהשניים עשו "דיאטה" למקור השמנוני של מאנגר (20 מילים) והידקו אותו - אסף עד כדי 14 מילים ואמיתי אף עד כדי 13 מילים בלבד. שניהם התעלמו מכפל ה"שקט" אצל מאנגר. אם אצל אמיתי נעלם כפל הפורים-שפיל מהמקור, אצל אסף נעלם האלף (טויזנט במקור היידי) כלא היה. "אתה צודק", מודה אסף, ללא כוונה להשמיע את נאום הסנגוריה. "לא התכוונתי לעשות תרגום חופשי, אבל יש מתח מתמיד בין הרצון להעביר את המילוליות ולא להחמיץ שום דבר לבין הצורך הכפוי שזה יהיה בחרוז וגם שקול. היה חשוב לי לשמור על כמה שיותר אלמנטים שהיו במקור, כלומר שהתוכן יישאר כמה שאפשר, אבל במסגרת של חרוז עברי שקול. האלף, כאן ביטוי של הגזמה, לא הסתדר לי וחשבתי שאפשר לוותר עליו. לדעתי, זה שינוי הגיוני, לעומת כאלה שהפכו את רומיאו ויוליה לרם ויעל, או את אותלו לאיתיאל הכושי. אמיתי הפך את פסטריגתא ל...בר-סריגתא. זה לא מוצדק לטעמי ובשום פנים ואופן לא הייתי נוהג כך". ברשותך, נעבור לבית השישי בשיר הפותח. כה כתב מאנגר: "אחשורוש, דער קעניג,/ וואס ויפל ער טרינקט איז אים וייניק". וכך תרגמת: "המלך השיכור אחשורוש,/ תמיד צמא ליין תירוש". איך הפכת את כמה שהוא שותה, זה מעט בשבילו - ל"צמא ליין תירוש"? חוץ מזה, יודעים שהיה שיכור מועד. למה להוסיף ולזרוק למסכן בפנים? "אתה צודק. זה לא נמצא אצל מאנגר. אבל איך היית מתרגם את זה?" אני רק בעמדת המראיין... "יכולת לקחת שירים בלתי אפשריים לתרגום, שבהם כן נשארתי נאמן למקור". באותו שיר אתה מוסיף אפילו ממד אקטואלי והופך את "ויזתא, דער רעדאקטער", ויזתא העורך, כדברי מאנגר ל"ויזתא, עורך המקומון". א. מדוע הוספת?; ב. היו מקומונים בימי המגילה? "את המקומון הוספתי כדי שיתחרז עם...הקומקומון, כפי שתרגמתי בשורה הבאה את אל תבלבל לי ב...קומקום. באשר לגופו של עניין, קרוב לוודאי שבימי המגילה אומנם לא היו מקומונים, אבל מאנגר העביר את העלילה למזרח אירופה, שם היו מקומונים לרוב, לא כל שכן כאלה, שהלמו את ויזתא, המוצג על-ידי מאנגר כדמות פרובינציאלית לגמרי". מאנגר ידע עברית? "למיטב ידיעתי - לא" אם ניקח את המקור היידי של מאנגר ל"מרדכי השתדלן", שאת הצדיק שלו השתמטת - "מרדכי הצדיק דער שתדלן", זו הכותרת שמאנגר נתן לשיר - נבחין שיש בו מילים עבריות לרוב כמו טובה, קרובה, חמורים, גיבורים, גזרות, מלך, מלכה, מרחץ, שונאי-ישראל. "ההגדרה שלך לגבי העברית שגויה. אצל מאנגר זו לא העברית, השגורה בפינו כיום, אלא מרכיב ביידיש שנקרא 'לשון קודש', מה שכולל אוצר אדיר של מילים עבריות וארמיות מהמקורות". עם העברית והארמית נראה שמאנגר די...התעלל במגילה המקורית. "זה נשמע אולי קרימינלי מה שאתה אומר, אבל בוא נאמר שמאנגר עשה מה שהתחשק שלו, כולל הוספת הרבה אלימות לסיפור. כל הזמן מוציאם אצלו להורג בתלייה. ויש הרבה תוגה, קינות וגם הלב השבור של פסטריגתא, נעבעך, שאסתר לא נענתה לו. אבל בגדול האווירה ששורה על כל השירים היא קומית והגיבורים, מה לעשות, כולם לא מושלמים, אולי אפילו מוזרים". איך, לדעתך, מאנגר אינו חוסך את שבטו אף מהדמויות היהודיות במגילה ומקעקע אותן ללא רחם? "קל להסביר את זה. ההגחכה של מרדכי ואסתר איננה המצאה של מאנגר. ישנה מסורת הפורים-שפיל, כשלכבוד פורים מותר להציג הכל הפוך, כפי שנאמר - עד שלא ידע בין ברוך מרדכי לבין ארור המן. גם בלי לשתות לשוכרה, אנשים הרשו לעצמם לעשות בפורים מה שלא עשו כל השנה. לא כל שכן מאנגר, שהיה יהודי לא דתי עם השקפות-שמאל". נעם, מה המטרייה שאתה מצמיד באיוריך למרדכי? "בעיניי הוא מעין שדכן. הרי הוא זה ששידך את אסתר, קרובתו, לאחשורוש. בשיר 'אסתר מתכוננת לבוא לפני המלך', מאנגר בפירוש מתאר את מרדכי עם מטרייה ("דוד מרדכי/הולך עם מטרייה ביד")". אסף: "המטרייה היא לא רק מעין סמל של השדכן, אלא ביטוי לפרובינציאליות של אנשים שמתיימרים להיות אנשי העולם, אבל הם בעצם אנשים של כפר קטן. זה משהו שנתן להם להרגיש חשובים. לפי התיאורים של שלום עליכם לגבי אנשי כתריאלבקה, זה היה אצלם חלק מהפק"ל". בעניין של מרדכי אתה שופך שמן למדורה! "אני?!" כן, אתה! בשיר "מדוע נשא מרדכי הצדיק חן בעיני המלך" כתב מאנגר: "מרדכי הצדיק איז דער ייד,/דער ייד פון דער מגילה". אמיתי תרגם כפשוטו: "מרדכי הצדיק הוא זה היהודי/היהודי מן המגילה". ואתה, שומו שמים, תרגמת ל"מרדכי הצדיק מן המגילה/הוא-הוא היהודון". "ייד זה לא יהודון?" נדב: "אם כבר, יידלע זה יהודון". זה נשמע אנטישמי! אסף: "לא התכוונתי. חיפשתי חרוז לילדון, המופיע שתי שורות קודם לכן. לא כל דבר יש לראות במשקפיים של האנטישמים. נראה לי שברור שלא התכוונתי להוסיף שמן לשום מדורה. בסופו של דבר, אתה צודק. את היהודון הייתי צריך לייחס רק להיכן שמאנגר כתב ז'יד ולא ייד". בקיצור, אתה זכאי מחמת הספק. כעת,הבה נבחן מה מאנגר מעולל לאסתר. "היא לא יוצאת אצלו טלית שכולה תכלת. אם מצד אחד היא מסכנת את עצמה למען בני עמה, מצד שני היא זונחת את אהובה ומתמסרת למלך גוי ושיכור. יש לי הרושם שכאן מאנגר התבסס על הסיפור על אסתרקה, שבמאה ה-14 הייתה אהובתו היהודייה של מלך פולין, קז'ימייז' הגדול. מאנגר מתאר אותה כדמות מפוחדת וחסרת ביטחון עצמי, הנשלטת על-ידי הדוד שלה, המושך בחוטים. "אסתר ומרדכי שייכים לעולם המסורתי, לעולם הישן. הם משתמשים בתפילה ובשתדלנות נגד הגזרות האנטישמיות של המן. מאנגר אף הולך לעולם המיסטיקה ומפגיש את מרדכי עם השטן שכמובן בכלל לא מופיע במגילה. "מהפך מסתמן בשיר שבו אומן החייטים הזקן פונפתא בא אל חבריו ואומר להם שאסתר ביקשה מהם לצום, כלומר לקיים תענית אסתר והם מסרבים בתוקף. 'לא, לא ולא, מורנו!' הם אומרים לו. 'לא לנו הצומות!/ ולרוצחים - אם יבואו -/ נשבור את העצמות'. ואז בעוד שפונפתא נאנח בינו לבין עצמו 'לך דבר עם חייטים', מתגלה כאן היהודי החדש. דובי זלצר היטיב לבטא במארש את מרד החייטים". מה עושה כאן טווס הזהב, שלא רק שהוא נעדר ממגילת אסתר, אלא גם אין לו זכר ב"שירי המגילה" של מאנגר? "נטלתי כאן את חירות המתרגם כדי לכלול את השיר בספר, כמו שבונים הרשה לעצמו בזמנו תוך כדי בימוי ההצגה ב'חמאם' לכלול בה אותו ושני שירים נוספים ממקומות אחרים אצל מאנגר. 'דער גאלדענער פאווע' זה שיר שבעקבות ההצגה ההיא הפך לחלק מהקנון עם המוזיקה הכל-כך יפה של זלצר. לא יכולנו לסיים עם משהו מקסים יותר". ואיך אפשר בלי אלתרמן. שנה לאחר "שירי המגילה", בהפקת תיאטרון "החמאם", יצא התיאטרון הקאמרי בהצגת "אסתר המלכה" מאת אלתרמן, שלא זכתה להצלחה דומה. "גם אם הטעין את המחזה שלו במשמעויות מודרניסטיות, הוא השאיר את אסתר ואת העלילה בשושן, בירת פרס", כל אסף. "מאנגר, לעומתו, עשה מעתק גיאוגרפי וזמני גם יחד, כשהעתיק את העלילה אל המאה העשרים ואל מזרח אירופה. זה מה שתפס". כמה מילים על אסף, הנשוי לשרון, ד"ר לתולדות האמנות ואב לארבעה. הוא בנו של משה קרונה, עיתונאי במקצועו, מי שהיה מראשי המפד"ל והסוכנות היהודית, שלמרות מעמדו הבכיר במפלגתו לא הצליח להגיע לכנסת. "הוריי דיברו יידיש ותרבות יהודי מזרח אירופה הייתה משמעותית אצלנו בבית, אבל מאנגר לא היה נוכח בו", מציין אסף."את מאנגר הכרתי רק בלימודיי האקדמיים". בגיל 15 עזב אסף את הבית בתל אביב ועבר להתחנך בקבוצת יבנה, שהוריו היו ממייסדיו. לאחר שירות צבאי כשריונאי בעקבות מלחמת יום כיפור, למד היסטוריה באוניברסיטה העברית ולדבריו, תוך כדי הלימודים הסיר בגיל 24 את הכיפה מראשו ו"הייתי מראשוני הדתל"שים". פתאום? "איפה! הושפעתי מהחשיפה לעולם האקדמי הביקורתי שאפשרה לי מבט אירוני כלפי מה שעברתי עד אז. באותו זמן גיליתי שאין אצלי יראת אלוהים. לכך התלווה גם צד פוליטי. לא רציתי שיזהו אותי עם מחנה מסוים שמצאתי בו ימניות פוליטית וקיצוניות דתית". איך זה התקבל במשפחת קרונה? "אבא שלי מאוד לא אהב את זה, אבל לא הוחרמתי ולא נודיתי". והיום? "כיום אני קורא לעצמי...דתל"ש דתי. העובדה שקיבלתי חינוך דתי משמעותית אצלי ואולי הביאה אותי לעסוק בהיסטוריה של עם ישראל. אני לא מתנכר למה שספגתי, אלא מרגיש שזה העשיר אותי. הייתי שמח לו שני ילדיי היו גם כן דתל"שים ומקבלים מה שקיבלתי, אבל מה לעשות. תוך כדי מחקר החסידות, שאני עוסק בו, שואלים אותי חבריי הדתיים, או החרדים, אם זה לא גורם לי רצון ל...חזור בתשובה. חזרתי בכיוון ההפוך, אני אומר להם". במחקריו מתרכז אסף בחסידות המאוחרת, מהמאה ה-19. "זה איום ונורא", כך הוא מגיב על התופעה של חסידי חב"ד, המבקשים להכתיר את הרבי מלובביטש, מנוחתו עדן, כמשיח. "העניין המשיחי הוא לא דבר מופרך במסורת היהודית. אומנם כל יהודי ירא שמים מאמין בביאת המשיח. אבל מכאן ועד הכתרת איש מסוים כמשיח, המרחק הוא עצום. ההקצנה הוולגרית שבכך תפלג במוקדם או במאוחר את חב"ד". והפעילות המתעצמת סביב ר' נחמן מברסלב? "זאת תופעה מרתקת. יוסף וייס, החוקר המובהק של של הנושא, מתייחס אל ר' נחמן כמי שהיה כישלון בחייו וזכה לרנסנס רק בדור האחרון. כמו כל דבר שנעשה המוני, יש כאן מידה רבה של וולגריזציה. הרי בין כל משתתפי הפסטיבל באומן יש נספחים שאינם מחסידי ברסלב ואינם שומרי מסורת. יצוין שבחסידות ברסלב יש קבוצות, המסוכסכות זו עם זו עד כדי מאבק בוטה, כשכל אחד והברסלב שלו. יחד עם זה אני לא שופך את התינוק עם המים. יש בתנועה הזאת צדדים יפים ותשובת-נגד לאלה שלאחר השואה נחפזו להספיד את החסידות בכלל". יכול להיות שכעת, במאה ה-21, תצוץ פתאום חסידות חדשה סביב ר' שלמה קרליבך? "עם כל הפופולריות הגוברת של קרליבך, לא נראה לי שתיתכן חסידות חדשה סביב אדמו"ר מת, כשם שבאגף המזרחי לא תיתכן חסידות סביב הבאבא סאלי שכבר איננו בחיים". כהיסטוריון, חוקר חסידות, אתה מקים כעת אדמו"רות חדשה? "אני?!" אתה - עם איציק מאנגר! (פורץ בצחוק) "מאנגר היה אומנם דמות נערצת כבר בחייו, גם היה מעין קלושאר ובוהמיין. אני מקווה שההערצה אליו תישאר בגדר יצירותיו". משהשלימו השניים את מלאכת המרכבה של הספר, שני השכנים אוהבי המגילה היו, כביכול, מסודרים ולא נדרשו להתייגע בחיפוש אחר הוצאה שתוציא את הספר. אחיו של נדב, יהונתן נדב, המכונה חיליק, מבעלי הוצאת "חרגול", נטל על עצמו את מיזם הוצאת הספר, שאליו מצורף תקליטור ההצגה ב"חמאם" ואת עריכתו, כשבמימון השתתפו קרנות שונות. מה הציפיות שלכם מהספר? שיהיו שישתמשו בו במקום במגילת אסתר? "נראה לי שאם לא קרה דבר דומה ל'הימים הנוראים' של ש"י עגנון, חוששני שאין שום סיכוי. אבל אשמח מאוד שבמשלוח מנות בפורים במקום לשלוח במבה ורוגאלאך ישלחו במקום הזה את הספר, בהנחה שהוא יעשה שמח למי שיקבל אותו". נדב: "אני עם המבט קדימה ומקווה שבעתיד אוכל לעשות סרט אנימציה לפחות לשיר או שניים מהספר". אסף: "הציפייה שלי היא שכעת ידרבנו אותנו להמשיך עם 'שירי החומש' של מאנגר. בינתיים, כשאני מביט על מה שיצא, יש לי הרגשה שהוצאנו מתחת ידינו מסמך תרבותי. כהיסטוריון, הוצאתי לא מעט פרסומים בתחום שלי. זאת העבודה שלי. אל מאנגר באתי מאהבה".
|
