משום כך בנו את סוכותיהם במעלה הצמרות, ורק סולם מאולתר ורעוע הותירו מאחוריהם. ומשום אלה הילכו עליהם שמועות סותרות אבל מסקרנות. סיפורים מרתקים על חיי החופש שניהלו במחֲבֵא מצע העץ שלהם. מופקעים לחלוטין מבועת החיים החמימה והשוקקת שמתחתם. ונושאים ראשיהם הקודחים למעלה, אל שמים אחרים, שאינם נראים להולכי משעולי החול הרך שלמטה.
אחדים מהם נשמטו מן הזיכרון הקיבוצי סמוך לכניסתם. אחרים האריכו ימים ושנים, ושבו לבסוף למטה, אל בין הבריות. ורק סומק מעט של בושה או חרטה, היה נמשך על פניהם, כשהזכירו להם מתוך לצון, את חטאות עברם בצמרות. ואחד או שניים גם זכו והפכו לאגדה. רבים זכרו את ימי ראשיתם בארץ ואת צעדיהם הראשונים בקיבוץ. זכרו את הריח הזר והמיוחד שנלווה אליהם. אם היו מנערי עליית הנוער, מסלובקיה או מווינה, או שבאו כחלוצים מפולין או גרמניה. והיו שזכרו אפילו ניחוח רחוק של מי שנולדו בתל אביב הסואנת וקשרו גורלם עם הקיבוץ.
אני שהייתי רק נער, העדפתי להתעלם מהסוכות המרקיבות שהפכו לקיני עורבים. ומן המסמרים הגדולים שהחלידו לנצח בתוך בשר הגזעים. שרידים מרגיזים ולא יותר. בעטתי באדישות בפירורים של חפיסות הסיגריות המודפסות, וירקתי בהתרגשות סמויה על שיירי הקונדומים שהפליאו לצוץ, רעננים תמיד, מתוך תעלות הביוב שבחורשה. ממש מתחת למשכנות התלויים שלהם. אני ביקשתי בשיטוטי רק דבר אחד: הוכחות מוצקות לקיומם של אלה שהפכו לאגדה.
ופעם אחת, בשעת דמדומים הכרחית, כשהכוח הנערי מבשיל בתוכי, ואני מלוהט בחיפושיי ודבק בשיירים שהותירו המכונפים, דרי הצמרות, מטושטש מעט מחמת עייפות והתרגשות שאין להן הסבר, פגשתי את האיש האגדי, ההוא מסיפורי החברים הוותיקים. הוא נראה ממש כאחד מאיתנו. לבוש כולו בכחול כהה של בגדי העבודה המקודשים. ולרגליו מגפי-הגומי המסורבלים. עלֵה עלֵה, משך בי, ועודד אותי לטפס על שלבי העץ המתנודדים.
ואכן משם למעלה העולם כולו נראה אחרת. אזרתי אומץ, התגברתי על לילות של פקפוקים ורתיעות וטיפסתי אחריו. לכאן, משך אותי אל עמדת התצפית שלו, שרק ראשי המגדלים וקצות עמודי החשמל התנשאו כמוה. שב שב, למה אתה מתנשם כל כך? ומדוע החוורת פתאום? הפחידו אותך כהוגן בסיפורים, שם למטה? אבל זוהי רק סוכת עצים פשוטה, ולא קן של דרקון מעופף.
אתה זוכר את סיפורי ר' חיים ויטאל, פתח מייד. אתה זוכר את הסיפור על האר"י הקדוש ועל כישלונו? הוא מחק את כל המחיצות שבינינו במילה אחת. לא עוד נער חולם הייתי. אלא שותף רוחני. לא עלם סהרורי המשוטט בחורשת החטאים מלאת הפיתויים, אלא יושב לפניו במעלת תלמיד. בבת-אחת הועליתי אליו. הוחנפתי מאד. כי הייתי מועדף לפתע, נבחר ומורם מחבריי שנותרו למטה, בחצר המשק התוססת. אילו היו יהודי צפת מתלבשים כולם בלבן בשעה אחת; אילו היו כל יהודי צפת יוצאים חוצה לעיר בשעה אחת; אילו היו כל יהודי צפת מזנקים בצעדה אחת לעבר ירושלים - אתה יכול לתאר לעצמך? לעבר ירושלים הרחוקה?
כל הרצונות הקטנים שלהם נמחקים. רגל אחת, פסיעה אחת, המון אחד. צעד אחד ומאוחד מתוך שמלות הלובן, ראשם נישא אל-על, והאר"י הקדוש מקרטע בראש הצועדים. חברה, הוא צועק, חברה, אחרי. אנחנו הולכים לגאול את ירושלים. אנחנו הולכים לשנות את העולם. אנחנו הולכים להקים חברה מתוקנת. אנחנו הולכים לשבור את שיעבוד האדם בידי אדם. אתה קולט את המעמד? אתה תופס איזו הזדמנות אדירה הוחמצה אז בצפת? הרי המוח פשוט מתפוצץ מההחמצה העצומה שהוחמצה אז בצפת. הרי העולם כולו עשוי היה להיגאל אז.
הקרשים המנוסרים חרקו ברוח. הגזעים הענקיים גנחו ונדו בשריקה. הצמרות הסואנות ברוח שחו לצדדים. ומטר של ספלולים ריחניים ניתך על החול שלמטה. אל תפחד, הרגיע אותי וחלץ את מגפי הגומי בנינוחות. כאילו היה יושב על השרפרף במרפסת ביתו. סערות קשות מזו לא הפילו את סוכת הגבהים שלי. כעת תעקוב אחרי בבקשה. תאר לעצמך את כל חברי הקיבוץ שלנו, בחורים בחורות ילדים וזקנים, ניצבים בפתח הצריפים. ואפילו מן האוהלים יוצאים כולם לבושי-לבן על בגדי הקודש הכחולים. הם נותנים ידיים ופוצחים בשירה חרישית. ולא רק בקיבוץ שלנו, גם בגבעת חיים וגם בהמעפיל וגם בהעוגן וגם במעברות, ובכל הקיבוצים שבעמק חפר ובשרון. כוח אדיר של קיבוצים מכוונן את רצונו לרצון אחד. אתה תופס מה קורה כאן? מה יכול להתרחש בשעה כזו בעולם? הרי הראש יכול להתפוצץ מזה.
והוא משתוחח על קרשי הסוכה ומגן בכפותיו על ראשו. כאילו הוא באמת עומד להתפוצץ. רצון מכוונן כזה, המורכב ממיליוני רצונות קטנים, מסוגל לחולל מהפכה אמיתית בעולם. לא רק הארץ תנוע אחרת. הכדור כולו, הכדור הכחול העלוב שלנו, ינוע במסלול אחר. במסלול הנכון שנועד לו מבראשית. אתה רואה היכן טעה האר"י? מה זה להקציב לאנשים שעתיים בלבד להתכונן? איזה לוח זמנים מטורף הוא כפה על האנשים? מי יכול להתמודד מול סדר יום מלחיץ שכזה? אתה רואה? הוא עשה שרשרת של טעויות. אומללות, הייתי מוסיף. אחת רדפה אחת וכולן יחד הביאו להחמצת השעה. כמה חבל. אפשר ממש להתפוצץ מצער.
הוא אחז בכפות הנער שלי והידקן זו אל זו. אין כוח בעולם שיוכל לעמוד מול הרצון המכוונן של בני האדם. את זה עליך לזכור תמיד. ויפה כמובן שהדברים ייעשו בלבוש נקי ונכון. ויפה שתתלווה אליהם המנגינה הראויה. ויפה מהכול שהרצונות לא יתפוררו למיליארדי הרצונות הזעירים. הבט למטה אל החצר. מה אתה רואה שם? כולם משתוללים. כל אחד מושך לכיוון שלו. ככה אי-אפשר להיגאל. ככה אפשר רק להתפוצץ מכאב ראש.
ואני משכתי את צווארי להסתכל למטה. התאמצתי מאד לראות מה שביקש ממני. ומאד השתדלתי לדמות לעצמי את הרצון המכוונן הענק, שיכנוף את כל הקיבוץ המפרפר מתחתי. אבל לבד מדמעות פתאומיות של מאמץ להביט אל מול הרוח, ולבד מצער חודר ולא מחוור, לא הרגשתי שום דבר.
