מאוצר הבדיחות

איכר אחד היה מוֹכר ביצים בשוק. יום אחד אמר לעצמו: לְשֵׁם מה לי כל העמל והטורח הזה בעבוּר מספר פרוטות? אשאיר לי סל הביצים בבית, מהן בבוא הזמן יבקיעו אפרוחים, שיגדלו לתרנגולות, שיטילו ביצים, שלאחר הדגירה יבקעו מהן שוב אפרוחים וחוזר חלילה, עד שיהיה לי משק שלם של תרנגולים וביצים. בעוד הוא הוגה ברעיון המבריק, שיעשה אותו עשיר כקורח, נפל סל הביצים ונשבר, ולא נותר מהן זֵכֶר. עם הביצים נקבר תחתן עולם החלומות היפים, שהתנפץ אף הוא לרסיסים. מוטב אפוא לנצל את המעט הקיים, מלרקום חזיונות שווא. מוקדש לכל החולמים המאוכזבים, וגם לך נשיאנו מר פרס התנער מחזון מזרח תיכון חדש, בטרם תתנפץ ביצת השלום שעוד לא נולדה.

פעם אחת יצאו הזקן ובנו עם החמור לדרך. רכב הבן על החמור, כשאביו הזקן פוסע לצידם. ראו עוברים ושבים זאת ונדהמו: "כיצד אינך מתבייש לרכוב על החמור, בעוד אביך הזקן משָׂרך רגליו בדרך בחום הקיץ? שמע הבן את דבריהם, ירד מן החמור ופינה את מקומו לאביו. רכב האב הזקן על החמור, כשבנו פוסע לצידו. ראו אותם אנשים בדרך, ומתחו ביקורת קשה על האב. "האם כך דואג אתה לבנך המתעייף בהליכה כל הדרך?" מה עשה האב? הרכיב גם את בנו עימו על החמור. אולם גם הרכיבה בצוותא של האב והבן על החמור לא מצאה חן בעיני עוברי אורַח. "האם אין בליבכם חמלה על החמור הכורע תחת משקל גופכם?" העירו בתדהמה. שוב חשו האב והבן חוסר נחת בעקבות דברי הביקורת. מה עשו? הלכו שניהם ברגל, כשהם נושאים את החמור על גבם, לתפארת המַחֲזֶה ודעת הקהל.

שנים רבות שֵׁרֵת החמור את אדונו בנאמנות, עד כי זָקַן ולא יכול היה עוד לשאת בעול העבודה הפיסית. ביקש האדון לגמול לחמורו הטוב על נאמנותו ארוּכת השנים. הלביש אותו בבגדי מלכות, כשכתר זהב מתנוסס לראשו, ושיחרר אותו לחופשי. החמור המחופש משך אליו את תשומת לב כל חיות היער, שהחליטו פֶּה אחד לכַנס את מועצת החיות כדי להמליך את המלך החדש. אולם כשהחמור התבקש לנאום את נאום ההכתרה המלכותית, נאום מלהיב וחוצב להבות, פתח את פיו ומתוכו יצאה הנעירה המפורסמת שהסגירה את זהותו האמיתית. למוֹתר לציין את סופו המר, כשהיה לטֶרֶף בפי האריה המכריז: חמור נשאר חמור גם בשינוי אדֶרֶת... ולקינוח בדיחה בזיקה למגילה. "ורצוי לרוב אחיו" מדוע מרדכי היה רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו? דומה שלהיות מקובל על כולם זאת משימה בלתי אפשרית, ומרדכי הוא ההוכחה המובהקת לכך. הסיפור העממי הבא ממחיש את המֶסֶר בבהירות רבה.

פעם אחת ביקש איש לשאול את החמור של שכנו. הבקשה לא מצאה חן בעיני השכן, שסירב להשאיל לו את החמור. אמר לו השכן, כי צר לו אבל החמור כבר הושאל לשכן אחר לטיול. מאוכזב פנה האיש ללכת לדרכו. אולם לפתע שמע קול נעירה בוקע מבית השכן. "מדוע שיקרת לי?" אמר בכעס. "למי אתה מאמין", השיב השכן, "לי או לחמור הנוער?". המשל זכוּר לי מעלון חב"ד, ומוכיח כי סוף השקר להתגלות. אך יתכן גם כי השכן השקרן אף הוא התגלמות היצר הרע ותחבולותיו, המציג את האמת בדמות חמור נחות וטיפש.

ג'וחא (הרשל'ה בגירסה האשכנזית) האנאלפבית, חסר כל השכלה פורמלית וללא כל רקע מקצועי, חיפש נואשות עבודה. בסופו של דבר, לאחר ניסיונות מרובים, שעלו בתוהו, נתקבל לראיון המיוחל אצל המעביד. האם תוכל להיות מנהל חשבונות? שאל הבוס. לא, השיב ג'וחא, לא למדתי דבר. אולי תהיה אפוא מתרגם לאנגלית? לצרפתית? שאל המעביד. צר לי, השיב ג'וחא, לא למדתי שפות. אם כן, אולי תהיה סוחר? שאל המנהל. לא, לא, השיב ג'וחא בנחרצוּת, לא למדתי סחורה. בַּמֶּה תוכל כן לעבוד? שאל הבוס בקוצר רוח. בייעוץ, השיב ג'וחא בהתפעלות. אם כן, שמח הבוס, יַעץ לי בבקשה, כיצד להתפטר ממך ומיד!. על-פי משלי 'בן איש חי', כשהנמשל הוא ככל הנראה קלאסי: בתחבולות תעשה לך מלחמה כנגד היצר התכסיסן. הַחלף עימו תפקיד במחזה (הפעם בריאליטי). היֵה אתה המעביד החכם המבקש להתפטר ממנו ללא דיחוי. מוקדש לכל יועצי האחיתופל למיניהם.

אליעזר, עבדו הנאמן של אברהם אבינו, נקלע באחד הימים לעיר סדום. אנשי העיר הרשעה לא אהבו את תוכחתו של האורח על מעשיהם הרעים, במיוחד נגד עניים. "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" הדהד קולם הרועם בזעם. מיד פגע אבן של אחד התושבים במצחו הנוטף דם. תבע אותו אליעזר לדין בבית המשפט. לתדהמתו של אליעזר פסק השופט כי עליו לשלם למיידה האבן ש'הקיז' את דמו. פסק הדין המוזר הדליק נורה אדומה במוחו של העבד החכם. מה עשה? השליך אבן לעֵבֶר ראשו של השופט. "הכסף שהשופט חייב לי, בגין הקזת דמו, ישלם נא לנתבע בגין הקזת דמי" הצהיר. האם לכך נתכוון המשורר בביטוי 'שילם בדם'?, לאליעזר הפתרונים.

יהודי אחד נזקק לקערה לסעודת מצווה בשבת. הקיש על דלת שכנו העשיר, הקמצן הנודע. "מה רצונך?" שאל הקמצן הנדהם. "אנא, הַשְׁאֵל לי קערה לאורחים, וביום ראשון אשיב לך אותה." ביקש השכן. סירב הקמצן לבקשתו בתירוצים מתירוצים שונים. השכן לא אמר נואש והמשיך להתחנן לקמצן לתת לו את מבוקשו, עד שזה נעתר לו בסופו של דבר. למחרת היום, לתדהמת הקמצן, השיב לו השכן שתי קערות. אחת גדולה ואחת קטנה. "למה זו", שאל הקמצן בסקרנות, בהצביעו על הקערה הקטנה. "אֱמוֹר מזל טוב", השיב השכן, "הקערה ילדה בת!" שמח הקמצן הטיפש לקבל את המתנה. בשבת הבאה חסר היה לשכן גביע לקידוש. שוב הקיש על דלת שכנו הקמצן. אולם להפתעתו הפעם קיבל את מבוקשו במאוֹר פנים. "אשאיל לו גביע אחד", חשב הקמצן,"ואקבל בתמורה שניים!" ואומנם למחרת התייצב השכן בביתו עם שני גביעים, הגביע ששאל פלוס גביע קטן. שוב שאל השכן הקמצן לפשר הגביע הקטן. וזה שוב הפתיע אותו, כמו בפעם הקודמת, בבשורה הטובה. "אֳמוֹר מזל טוב", הכריז השכן בשמחה, "לגביע נולד בן, והוא קניינך!" שמח הקמצן בשמחת הגביע הכפול שקיבל. ביום שישי, ערב שבת, איתרע מזלו של השכן ונשברה לו רגל המנורה. שוב הלך לשכנו הקמצן, לשאול מנורה להדלקת נרות שבת. זה נעתר לבקשתו בשמחה רבה, והשאיל לו את מנורת הכסף היקרה שלו. "אשאיל לו אחת, ואקבל תמורתן שתיים!" חשב הקמצן. ביום ראשון המתין הקמצן לשכנו בהתלהבות, כדי לקבל כדרכו את מנורת הכסף הכפולה. אולם לאכזבתו הרבה כל ציפיותיו היו לשווא. השכן נעלם עם המנורה כְּלא היה. עבר יום, עברו יומיים והשכן לא בא. מאוכזב ונזעם ניגש האיש לשכנו וביקש את המנורה היקרה. צר לי, השיב השכן, אֱמוֹר ברוך דיין האמת, המנורה מתה. וכי מנורה יכולה למות? - תמה הקמצן. וכי היא יכולה ללדת? - השיב השכן. אם האמנת שקערה וגביע יכולים ללדת, כך תאמין שמנורה יכולה גם למות. אני משתתף באֶבלך על מוֹת המנורה המנוֹחה זִכרה לברכה. המשל בעיבודִי הוא מפרי עטו של המגיד מדובנא. הנמשל הוא לא להוסיף ולא לגרוע ממצוות התורה. אולם דומני כי מֵעֵבֶר לכך- וּמֵעֵבֶר להצגת הקמצן באוֹר נלעג - המשל מלמד שיעור מאַלף בפסיכולוגיה על דרכי גמילה בהומור ובאירוניה, אפילו מקמצנות. שווה לנסות!

שועל רעֵב חיפש טֶרֶף לפיו. לפתע ראה תרנגול מרחוק, וריח טרפו עלה באפו. מה עשה? במחווה של ידידות הזמין אליו את התרנגול, בתואנה כי כל החיות כרתו ברית שלום. בוא! קרא לתרנגול הנפחד, המשיח כבר בא. וגר שועל עם עוף בכפיפה אחת!- הכריז בהתרגשות. עודו מדבר והִנֵּה הבחין השועל בכלב המתקרב אליו. נמלט השועל כל עוד נפשו בו. מדוע אתה נמלט? שאל התרנגול, אם הייתה ועידת שלום של החיות?. כנראה הכלבים לא שמעו על כך, שהמשיח בא – השיב השועל תוך כדי מנוּסה. לתשומת לב שוחרי 'שלום עכשיו' עם הפלשתינים והסורים, שעדיין לא שמעו על השלום ומאיימים להשמיד את ישראל. חיבוק הדוב מוקדם מדי לפני בוא המשיח, ועזה תוכיח.

פעם אחת נתקע עצם בגרונו של האריה. קרא האריה לעזרה, אולם כל החיות נרתעו ממנו. ראה האריה את התרנגול, והבטיח לו שכר נאה אם יחלצוֹ ממצוקתו. הכניס התרנגול את מקורו בגרון האריה, כדי לעקור את העצם מגרונו. תן לי את שכרי! - קרא התרנגול. אֱמוֹר תודה שיצאת בשלום מלוע הארי - השיב האריה - כלום לא די שהיצלת את חייך ואתה עוד תובע שכר?!. שנגיד תודה על ההישרדות. זה שֵׁם המִשחק בפי אוייבינו המאיימים להשמידנו ומשחרים לְטַרְפֵּנוּ תמיד. אך אנו נכיר תודה לבורא על קיומנו העל טבעי, בניגוד לעמים אחרים, במשך אלפי שנים. ועוד על חמורים, גיבורי סיפורים עממיים, בִּרְאִי חכמינו.