שעיר לעזאזל

החלטתה של פרקליטות המדינה להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו, כפוף לשימוע, יחד עם הסדר הטיעון שאליו הגיעה עם ענת קם, מסיטים במידה רבה את משקלה של הפרשה ומשנים את טבעה. מהרגע שבו הוחלט להעמיד לדין עיתונאי המסקר את מערכת הביטחון בעבירה של "החזקת ידיעות סודיות על-ידי מי שאינו מוסמך לכך", הופכת ההדלפה הגדולה, אולי הגדולה ביותר בתולדות מערכת הביטחון הישראלית, מפרשת ענת קם לפרשת אורי בלאו. סעיף 113(ג) לחוק העונשין מורה בפשטות כי "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו - מאסר שבע שנים". אף שהחוק היבש רואה בעצם ההחזקה של ידיעה סודית עבירה חמורה, נדירים מאוד המקרים שבהם מופעל סעיף זה כלפי עיתונאים, ובוודאי עיתונאים המסקרים את זרועות הביטחון, שמעצם עיסוקם באים במגע ומקבלים לידיהם מסמכים בדרגות סיווג שונות. המקרה של בלאו, כך מסתמן, יהיה לאבן דרך בתולדות יחסה של מערכת הביטחון הישראלית לעיתונאים המסקרים אותה. "זו החלטה מאוד מצערת ולטעמי בלתי מוצדקת", אומר פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה) ונשיא מועצת העיתונות לשעבר, ביחס להחלטת להעמיד לדין את בלאו. לטעמו של קרמניצר, העיקרון הראוי הוא שעיתונאי המחזיק ברשותו חומר סודי במטרה לעשות בו שימוש במסגרת תפקידו וכפוף לאישור הצנזורה אינו עובר עבירה פלילית. "עיתונאי כזה", הוא אומר, "עושה מה שמצופה מעיתונאי לעשות, וכל גישה אחרת היא היתממות או אי-הבנה של האופן שבו עיתונות בענייני ביטחון עובדת וחייבת לעבוד". בהודעתה אתמול הרחיבה פרקליטות המדינה לגבי התנהלותו הבעייתית, לגרסתה, של בלאו, בכל הקשור להפרת ההסכם הראשוני עם השב"כ ושהותו מחוץ לגבולות ישראל במשך תקופה ארוכה. בהודעה ציינה הפרקליטות כי היועץ המשפטי לממשלה הגיע למסקנה כי "מקרה זה הינו חריג, חמור וקיצוני מבחינת היקף ההדלפה והנזק שנגרם והיה עלול להיגרם כתוצאה ממנה, וכך גם מבחינת התנהלותו של בלאו במהלך כל השתלשלות הפרשה". לדברי קרמניצר, טענה זו חמורה בפני עצמה. "המדינה אינה מחנך שמפעיל את החוק הפלילי למטרת לימוד לקח למי שלא התנהג כראוי", הוא אומר. "אפשר להעביר את זה לבירור אתי, אפשר לנקוט כל מיני צעדים, אבל אני לא רואה קשר בין ההתנהלות שלו לבין השאלה אם עבר עבירה. זו נראית לי התנהגות נקמנית, בלתי ראויה, בלתי הולמת את מטרת הסעיף הזה, שנועד להגן על בטחון המדינה ולא נועד להגן על התנהלות הוגנת וכיבוד הסכמים של עיתונאי. זה ממש שיקול זר, ואני מופתע שהמדינה משתמשת בנימוק הזה כנימוק רשמי להצדקת ההעמדה לדין".