בקיץ 1932 עלתה אמי עליה השלום ארצה, כעולה בלתי-לֶגאלית, לא חוקית. היא הייתה בת עשירים מפונקת, בת 19 אביבים, הרגילה בתפנוקי העיר המערב-אירופית הגדולה. יחד עם חבריה הנאמנים והנלבבים ייסדה והקימה את קן תנועת 'השומר הצעיר' בעיר בריסל ואת התנועה ה'שומרית' הארצית בבלגיה כולה. בשמלת קיץ דקה בלבד ובנעליים עירוניות עדינות, היא 'גנבה' את הגבול מלבנון לפלשתינה-א"י.
חמישים שנה בדיוק לאחר אותו ליל פחדים ואימת ההתגלות, חציתי אני, בנה הבכור, את הגבול ממעבר 'פַטְמָה' למטולה. בקיץ 1982 חציתי את הגבול פעמים רבות. ולמעשה המשכתי לחצות את הגבול ללבנון עד שלהי 1984. יחד עם חברי הנאמנים, ידידי הנלבבים ממחלקת הסיור הגדודית של גדוד המילואים שלי, ליוויתי שיירות בכביש החוף, הובלתי דואר למוצבי הגיזרה המזרחית, ועשיתי לילות כימים כמש"ק מבצעים במפקדת צד"ל.
24 שנים בדיוק לאחר המלחמה ההיא, חצה בני היקר את הגבול ללבנון, בסדרת התנגשויות עם החיזבאללה, בקיץ של מלחמת לבנון השנייה, 2006. וכך ניצבנו לפתע, שלושה דורות למשפחה אחת, בנקודת ההתחלה. כאילו לא קרה שום דבר ב-70 השנים הללו. כאילו לא הוקמה מדינת ישראל, כאילו לא הוקם צבא ההגנה לישראל, וכאילו עדיין שולט בלבנון המנדט הצרפתי העוין.
בתום המלחמה ב-2006, כשהסבתי עם בני, בחניון הגדודי שלו בעיבורי חצור הגלילית, סחנו בהשתלשלות המשונה הזו. שתינו קפה שבני הכין בערכה הזמינה-תמיד שלו, כמה חיילים מחבריו התאספו סביבנו, ולפתע מצאתי את עצמי נואם באיזו אסיפת הסברה ציונית שמלפני 70 שנה. זה היה מעמד מוזר. זה היה מעמד עצוב. זה היה מעמד שלא ייאמן כמעט. כמה משפחות בארץ יכולות להתפאר בשלושה דורות שלחמו בלבנון?
סיפרתי לחיילי המילואים המתוסכלים כמה דקה וענוגה הייתה אמא בעת שהתרוצצה בין הסלעים בואכה מטולה. כמה מפונקים היו ראשוני השוה"צ מבלגיה, שעשו את דרכם בעקבות מורי דרך נוכלים מבקעת הלבנון אל קיבוץ כפר גלעדי. נערה צעירה, שבקושי מלאו לה תשע-עשרה. אבל איזו נחישות הייתה במעשיה לברוח מבית הורים עשיר מודרני ומפנק. להתחזות כסטודנטית צרפתית המפליגה עם חבורתה למסע עונג בלֶבַאנט. כביכול באו לבדוק את תנאי הקבלה לאוניברסיטה הצרפתית של בֵּירוּת.
לרדת בנמל בירות בחשש שמא יתגלו, להמתין לאיש ה'הגנה' והעלייה הבלתי-לגאלית. ללכת אחריו בסמטאות חשוכות ולהמתין באיזו חורבה עד שיושלמו סידורי הסעתם סמוך לגבול. שלא לדבר על המסע הרגלי המפרך של עשרת הקילומטרים האחרונים. על הקוצים, על חודי הסלעים הפוצעים, על הנחשים והעקרבים המאיימים, על שמי הלבאנט השונים כל כך מהילת האורות של בריסל המעטירה. ולבסוף: על השמחה העצומה והמשחררת בפגישה עם אנשי כפר גלעדי. על ההורה הסוערת, הספונטנית, שנמשכה לתוך הבוקר הקיצי.
ואחר כך סיפרתי להם על מלחמת לבנון של 1982. על השיירות, על הג'יפים הממוגנים, על מטעני הצד. על האפודים הקסדות ויריעות המגן הקראמיות. אמא שלי, אמרתי להם, חצתה את הגבול בשמלת קיץ קלילה, ואני כל מגינֵי-הזמן לא הספיקו לי. באמצע מסע השיירות המאובטח, הייתי תופס את עצמי מתבונן בעצמי, בג'יפ החמוש, בצמדן הזיפי המחבר ומהדק את הכול אל המדים, וברכב 'הסאפארי' השועט מאחורינו.
נהגתי לעצור על הכביש, בין מתולה לכפר גלעדי ולקונן עם חבריי על חמישים השנה שחלפו כאילו כלום. אתם מתארים לכם אותם? חבורת צעירים, אינטליגנטים יהודים טיפוסיים, שמשחיתים את לילותיהם על המקף המחבר בין סוציאליזם לציונות, בכתבי בורוכוב ומַרקס, שלא החזיקו רובה אם 16 בחיים! שלא ראו מקלע מאג משורשר מימיהם! שלא ידעו פקודה צבאית אחת בעברית? אבל באיזו נחישות התכופפו מתחת לגדרות התיל של הגבול! ובאיזה אומץ התמודדו מול נביחות הכלבים הכפריים! ואיך הייתה להם ההרגשה שהמעבר הלילי הנחפז מלבנון לארץ ישראל, הוא בעצם תחילתה של הרפתקת חייהם?
בחופשות הקצרות סיפרתי לאמא שאני ממש צועד בעקבותיה, בהפרש של 50 שנה. מפרברי בירות הדרומיים דרך צידון וצור ונבטיה ומַרג' עַיוּן, אל מתולה וכפר גלעדי. ומשם הביתה, דרך נקודת הגבול הנושנה של ראש פינה. מחנה הקַרנטינָה הישן, שאמא פחדה שיכלאוה שם אם יתגלו, הפך כבר מזמן למחנה צבאי גדול ומסודר. ומשטרת ראש פינה כבר לא מאיימת כל כך. ואני מנמנם באוטובוס החיילים מקרית שמונה לגבעת אולגה, ולא צריך להסתתר מתחת לאלומות הקש וארגזי הפרי, מחיפושם הקפדני של חיילי משמר הגבול הבריטי בראש פינה. היא ירדה בעגלה, אני באוטובוס של חיילים, וחבריו של בני, בקיץ 2006, החנו את רכביהם הפרטיים במגרשי החניה של חצור הגלילית.
חבורת החיילים המאזינים לי גדלה סביבי. ומישהו מהם זרק לי, שחבל שלא הזמינו אותי לדבר עם הגדוד המבואס לפני כמה ימים. אך השעה התאחרה, ראש עיריית חצור הגלילית עמד להגיע במסע מצולם ומתוקשר היטב, ולחלק לחיילים מתנות ועידודים. וגם אני מיהרתי כי רציתי עוד להספיק להציץ בגלעד הזמני שהוקם לזכר חללי הקטיושה ליד אנדרטת הארי השואג בתל חי.
נפרדתי מבני בחיבוק חיילים נוקשה ועשוי כהלכה. אני מעולם לא זכיתי שאבא ז'ל ישתה אתי קפה באחת ממלחמותיי. ובנסיעה משם חשבתי על שלושת הדורות שמשפחתנו הקטנה מעורבת במלחמות עם לבנון, ועל 70 השנים שחלפו, כאילו היו רק עננת לחות קיצית שנעה עם הבריזה.