למ"פ הטירונים האמריקני אין שתי רגליים

חופש העיתונות – בניגוד לנהוג – נועד לאפשר ביקורת על מעשי השלטון ולא הצצה "צהובה" לחיי ידוענים. לכן, "הצהבת" העיתונות בכל רחבי העולם – ואצלנו עוד יותר – שומטת את הקרקע מתחת לאלה שרוצים בחופש העיתונות. אין שום הצדקה לחופש העיתונות אם מטרתו להעשיר את בעלי העיתונות בלבד באמצעות הגדלת מכירות עיתוניהם. איום על העיתונות – הכתובה והמשודרת – יצרו הבלוגים. הם מאפשרים לכל אחד לפרסם כאוות-נפשו בכל צורה ובכל לשון. שוק חופשי במיטבו, שהוכיח כבר את חיוניותו. כמו בעיתונות רגילה - יש הרבה גבבה, וצריך למצוא בתוכה את הראוי לתשומת-לב.

האם בלוגר הוא עיתונאי לצורך החוק?

לממסד העיתונות יש התנגדות חריפה להכיר בבלוגרים כעיתונאים – למרות שהבלוגרים מפרסמים כיום מידע חדשותי ודעות – הרבה יותר מאשר מרשה העיתונות הממוסדת (Main-Stream Media) לבלוגוספירה; וחלק מהבלוגרים אף מתחילים להתמסחר. כלומר, למכור מנויים. מקום להשתפר, כדי להתחרות בבלוגרים, מעדיפה התקשורת הממוסדת לפעול נגדם. כלומר, להפעיל שתדלנים ולחץ, כדי לחקוק חוקים, שיפריעו לבלוגוספירה. לכן, החוק החדש – באוסטרליה – חדשני ו"מבטל, למעשה, את הייחוד המסורתי של העיתונאי, וקובע כי כל אדם המספק תוכן חדשותי, בכל אמצעי תקשורת, עושה מעשה עיתונאי ... החוק 'מכיר בפנים המשתנות במהירות של החדשות, אמצעי תקשורת והאנשים המספקים את החדשות'". כלומר, אם פעם הייתה הפרדה בין חופש הביטוי – זכות הפרט, האזרח, להביע דעה – לבין חופש העיתונות – זכות התקשורת והעיתונאים לפרסם את דבריהם – הרי עכשיו כל אזרח יכול להיות עיתונאי, אם יפתח לעצמו אתר, שבו יפרסם את דבריו. (סוגיה אחרת לחלוטין היא חופש הביטוי של העיתונאי במסגרת עיתונו.) מניסיוני, חלק מהבלוגים מעניין פי כמה מהעיתונות המשעממת והרדודה, שמוכרת את עצמה במקומותינו. אין פלא, שדוחות התפוצה מדווחים, שישראלים רבים מעדיפים להימנע מקנייתה ומקריאתה.

לא משום שאני שמן מדי, החג האהוב עליי הוא יום הכיפורים. עד היום אני זוכר את אבי המנוח מתעטף בטליתו, ועולה כשליח ציבור לתפילת שחרית, וקולו מרעיד את האולם מקצה ועד קצה. אהבתי את ההכנות לפסח – עוד כשכמה ימים לפני החג מילאו את האמבטיה במים, והשיטו בה קרפיונים, שפגשוני שוב כשגזר כיסה את אפם בצלחת געפילטע פיש. מאבי ירשתי את הידע ואת האהבה לרקוח חרוסת, לגרד שורש חזרת, ולהכין זרוע ל"קערה". אחרי הקדמה זו, אשוב לסורי השמנמן: פסח הוא חג נהדר, אך מסוכן. באמצעות בת-דודתי, הידועה כבשלנית דגולה, קיבלתי רשימה (שאיני מתחייב על דיוקה הקלורי, אך המגמה נכונה!) של "מוקשי" החג: מצה רגילה – 150 קלוריות; מצה קלה – 100 קלוריות; מצייה מטוגנת – לפחות 300 קלוריות; חרוסת – עתירת קלוריות – לפחות 50 לכף (לא למצקת!); עוגיית קוקוס/בוטנים – כ-100 קלוריות לאחת; פרוסת עוגה של פסח – תלוי בגודל, חברים, לפחות 250 קלוריות. פחות מזה חותכים בפומפייה; כופתה (קניידל) – כ-80 קלוריות; וכמובן, גפילטע פיש – 150-100 קלוריות. מרור, כרפס וחסה (ללא רוטב), לעומת זאת, חופשיים כמעט לחלוטין מקלוריות.

יותר משני מיליון חיילים אמריקניים כבר שירתו בעירק ובאפגניסטן, אך רק אחד מהם קיבל את מדליית הכבוד – אות ההצטיינות הגבוה ביותר לחיילי ארצות-הברית – בעודו בחיים. הבדיקה הקפדנית של ההמלצות והיד הקמצנית באישור מדליות כבוד מעוררות ביקורת עצומה על ההחלטות ועדת העיטורים של הכוחות המזוינים האמריקניים. עד כה אושרה הענקת שמונה מדליות כבוד בלבד ללוחמים בעירק ובאפגניסטן, ואחת מהן ניתנה ללוחם, שלא נהרג בקרב. להשוואה – במלחמת ויטנאם עוטרו 248 אנשי צבא במדליות כבוד. הביקורת על מדיניות המדליות של הפנטגון הגיעה גם לוועדה לכוחות המזוינים של הסנאט. בעדות כתובה לוועדה, מסר קליפורד סטנלי, תת-שר ההגנה לענייני משאבי אנוש, כי כרגע דנים בעוד כמה המלצות למדליות כבוד, והן יוגשו לאישור הנשיא, כנדרש. לדבריו, בין המומלצים למדליות כבוד גם חיילים חיים. לדבריו, נועדה הבדיקה הקפדנית למנוע אינפלציה של מדליות, כדי לשמור על יוקרתן גם בעידן של צבא מתנדבים. אחד האירועים הקשים ביותר בסוגיית המדליות בארצות-הברית בתקופה האחרונה היה דחיית ההמלצה לעטר את סמל הנחתים רפאל פראלטה (Peralta) במדליית הכבוד. פראלטה לחם בגבורה עד שנפצע קשה בקרב על פאלוג'ה בעירק בנובמבר 2004. לפני מותו – נכתב בהמלצה לעטרו – הבחין ברימון, שנזרק לעבר יחידתו. הוא השליך את עצמו על הרימון, ומנע בכך פגיעה קשה בחבריו לנשק. אלא שצוות הבדיקה של הפנטגון דחה את ההמלצה. אחר דיונים ארוכים מאוד, שכללו התייעצות עם מפקדים בכירים, עם לוחמים, עם פתולוגים ועם רופאים בכירים, שלל צוות הבדיקה את האפשרות, שהסמל השליך את עצמו על הרימון, אלא קבע, שסביר יותר, שנפל עליו פצוע קשה, או חסר הכרה. לפיכך, עוטר פראלטה, לדאבון-לבם של חבריו לנשק ושל משפחתו, רק בצלב הצי. הוויכוחים סביב עיטורו של פראלטה נמשכים עדיין, למרות ששר ההגנה דחה את ההמלצה, ויש לחץ על הפנטגון לעטר בכל זאת את המהגר ממקסיקו, שלא הספיק להיות אזרח ארצות-הברית, במדליית הכבוד.

אמרו לי, שזו אינה הצלחה מדהימה, אלא הישג צפוי. בכל זאת, אני סבור, שצריכים להסיר את כובעינו בפני כדורסלניות אליצור רמלה, שזכו בגביע אירופה. כמו כדורסלני מכבי תל אביב (שפתאום כולם אוהבים לשנוא), הוכיחה אליצור רמלה, שיש שכר לעבודה קשה, לניהול טוב ולמקצוענות. חבל, שאליצור רמלה חריגה, ועוד יותר אני מצטער על כך, שיש ספקות האם תהיה לנו ליגה לכדורסל נשים. צריך לשמוח בהישג החלוצי של הכדורסלניות, ויפה עשתה לימור לבנת, שרת התרבות והספורט, שהתפנתה מכל התחייבויותיה, ובאה לראותן גוברות באופן משכנע על יריבותיהן באראס שליד פאריס. בינינו, אם מכבי תל אביב תזכה בגביע האירופאי בכדורסל, היא תקבל הרבה יותר תשומת-לב מאשר הכדורסלניות מרמלה, שכבר הביאו ארצה את הגביע האירופאי בתום עונה מאוד מוצלחת. לצערי, רק 500 אוהדים חיכו בנתב"ג לשחקניות אליצור רמלה ולגביע; וכידוע, רמלה אינה רחוקה משם. מגיע להן הרבה יותר.

החוק האמריקני למניעת התחזות לגיבורי מלחמה (The Stolen Valor Act), שנחקק בשנת 2006, מנוגד לחופש הביטוי, המובטח בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית – פסק בית משפט לערעורים בקליפורניה (The 9th U.S. Circuit Court of Appeals). הפסיקה ניתנה בערעור על הרשעתו של זאוויר אלווארס, חבר מועצת המים בעיר פומונה, שנקנס בשנת 2007 בחמשת אלפים דולר, והוטלו עליו עבודות שירות בגין התחזותו לגיבור מלחמה אמריקני, שעוטר במדליית הכבוד. אלווארס יושב בכלא על עבירות אחרות, שביצע בעשור הקודם. ג'ונתן ליבי, סניגורו של אלווארס, אמר, שאלכס קוז'ינסקי, אב-בית-הדין לערעורים, צדק בקובעו, שהתיקון הראשון לחוקה מתיר לאנשים לשקר אודות עצמם. הסניגור אמר, שהוא מקווה, שהתביעה תערער על פסיקת בית המשפט לערעורים לבית המשפט העליון של ארצות-הברית; ואז, לדעתו, יבוטל החוק סופית, כיוון שבית המשפט העליון יאמץ את דעת בית המשפט לערעורים. הפסיקה הרגיזה, כמובן, חיילים משוחררים, שאמרו, כי אם זה כך – משהו לקוי בחוקה האמריקנית. התביעה נמנעה מלהגיב על הפסיקה, וגם לא ציינה האם תערער עליה. לדעת פרופ' מייקל שפירא מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת דרום קליפורניה, בית המשפט העליון של ארצות-הברית יסרב לפסוק בעניין הזה, שאינו חיוני. פעם, כשבדקתי את פסיקותיו, אמר לי מומחה אמריקני, שבית המשפט העליון של ארצו יודע, שלא הכל שפיט, והוא אוכף את דעתו בדרך מקורית למדי – לרוב הוא נמנע מלהסתבך בצרות.

לפלוגת הטירונים בבסיס פורט בנינג, ג'ורג'יה, יהיה מפקד. קוראים לו קפטן בריאן ברֶנן. לחיילים, שיגיעו בקיץ לעבור את הטירונות תחת פיקודו, נכונה הפתעה: יהיה להם מ"פ חי"ר בלי רגליים. קפטן ברנן איבד את רגליו לפני כשלוש שנים, כשעלה על מטען באפגניסטן. במארב נהרגו שניים מחייליו, וחייל נוסף איבד את שתי רגליו. אחרי שלוש שנות שיקום מפרך, חושב המ"פ המיועד, כי הצליח להתגבר על נכותו, ויכול לחזור לשירות. לטירוניו הוא מבטיח חיים קשים, כולל ריצות, ועמידה על קוצו של יו"ד – כמסורת הטירונות בפורט בנינג. הצבתו של קפטן ברנן בפורט בנינג מסמלת את המדיניות החדשה של צבא ארצות-הברית, שאינו מוכן לוותר על שירותם של חיילים טובים ובעלי ניסיון, למרות שנפצעו קשה. רגל אחת של קפטן ברנן נקטעה מתחת לברך, והאחרת – מעל לברך. פצועים ברמת נכותו הוסבו לתפקידים, שאינם דורשים פעילות גופנית, או פרשו מהצבא – מסר דובר של האגף למשאבי-האנוש בצבא ארצות-הברית. רק מעטים ברמת פציעתו נותרו בשורות החי"ר הודות לשיפורים מרחיקי-לכת בהנדסה רפואית. לפני פציעתו חשב לוטננט ברנן, בוגר המכללה הצבאית "סיטאדל", לעבור לכוחות המיוחדים. ברנן זנח את הרעיון, והחליט לעבור הסבה להדרכה. לצורך הזה הוא עובר כעת קורס מייגע למ"פים, ומפגין בו את נחישותו, את דבקותו במטרותיו ואת אי-רצונו לוותר על מאומה. בתקופת שיקומו של ברנן במרכז הרפואי ואלטר ריד בצפון ואשינגטון הבירה, פרס גנרל דיוויד פטראוס, מפקד הכוחות באפגניסטן, את חסותו עליו, ובאביב אפילו ענד לו אישית דרגות קפטן. קפטן ברנן מזכיר לי את צבי נדיבי המנוח, מורי הדגול, שאיבד את ידו בקרבות על בית הקרן הקיימת במבואות בית-דגן במלחמת הקוממיות, אך היד החסרה לא עצרה אותו לרגע; ואת אל"ם הילל בן-מאיר, מפקדי הראשון במערכות, בית ההוצאה הצבאי – שהיה מ"פ ב"גולני", ואיבד את רגלו בחדירה מעבר לגבול במלחמת ההתשה. אחר שיקומו פיקד על בסיס הטירונים (בא"ח) של החטיבה. בן-מאיר אינו יחיד. כמותו היו עוד כמה, שחזרו למסלול הלוחם למרות פציעתם הקשה – כמו אלוף גיורא רום, ניצב אורי בר-לב, תא"ל נתקה ניר, תא"ל אברהם עשהאל, תא"ל אביגדור קהלני ואחרים. אחרי מלחמת העולם השנייה הפך סיפורו של הטייס הקיטע ללהיט עולמי, ושניים התחרו על התואר: דאגלס באדר הבריטי ואלכסיי מארסייב הסובייטי.