נחמן זולדן הוא בעליה של חברת הבנייה 'קדומים לעד' הבונה לרוב בתים צמודי-קרקע ברחבי יו"ש. עם זאת, זולדן הוא מהתומכים הנלהבים של בנייה רוויה, ומאמין שגם יהיו לה קונים. "אין עודף קרקעות ביו"ש, ואין גם עודף כסף לזוגות צעירים. לרבות ממשפחות ההורים כיום יש הרבה ילדים, ולעזור לילדים לבנות זה אפשרי רק עד גבול מסוים. אפשר בהחלט לבנות בתים יפים בבתי קומות", הוא אומר. "את המהפך הראשון מבחינתי עשיתי בשכונת מצפה-ישי שבקדומים. בנינו שם בניינים דו-משפחתיים מדורגים, זה מעל זה. במשך שנתיים אף אחד לא קנה את הבתים הללו. אני יכול לומר, בצניעות המתבקשת, שנדרש אומץ רב לבנות אותם. ברוך ה', אחרי שנתיים וחצי הבתים הללו נמכרו. בנייה בצורה כזו מוזילה את הבתים, ובנוסף - אם לא הייתי בונה ככה במצפה-ישי היו שם היום 40 יחידות דיור פחות. זה מאוד משמעותי. הבעיה היא שצריך להרגיל את האנשים, את הקונים וגם את השכנים, לרעיון. רציתי לבנות במצפה-ישי בניין מדורג יפה של 7 קומות, והשכנים נבהלו".

הבנייה הרוויה ביישובים תלך ותתפתח לדעתך?

"אין ברירה. ההתנגדות לזה היא חסרת בסיס. למה בתל אביב בתי קומות זה טוב ואצלנו לא?" על השאלה האם אין בעייתיות פרוצדורלית מבחינת ייעוד הקרקע עונה זולדן בשלילה. "צריך להחליט שזה מה שעושים, ואפשר לשנות". שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון, אומר שאכן יש צורך באישור כמעט לכל שינוי, אבל גם הוא תומך במעבר לבנייה רוויה. "בנווה-דניאל למשל, בפרויקט הבנייה האחרון, התחלנו לבנות 22 יחידות דיור. גילינו שהביקוש עצום ושזה לא יספיק, ושעלויות הפיתוח יהיו מאוד גבוהות לכל משפחה, אז ביקשנו אישור משר הביטחון לשינוי התב"ע (תוכנית בניין עיר). כיום בונים שם מדורגים של שמונה קומות". לדברי גולדשטיין, כמעט כל הפרויקטים החדשים של הבנייה בגוש עציון הם של בנייה רוויה.

ויש לזה ביקוש?

"ביקוש מטורף. פשוט מטורף. יש שתי סיבות עיקריות לבנות כך. האחת היא פרקטית - יש פחות ופחות קרקעות לניצול, בגלל כל מיני סיבות שכידוע קשורות גם במנהל האזרחי ובממשלה. שנית, צריך לאפשר גם לדורות הבאים אופציה לגדול. אם אני בונה היום בגוש עציון על כל מה שאפשר, בתוך שנתיים-שלוש אני ממלא את כל הקרקעות בכל היישובים. לדור הבא שירצה להתפתח לא יהיה לאן. לכן, מתוך מחשבה קדימה צריך להצטמצם ולבנות בעיקר בנייה לגובה". גולדשטיין מוסיף שיש לו סימפתיה לנוף "יפה ורך" שלו מתאימה בנייה נמוכה יותר, אבל המציאות לא מאפשרת זאת. "באלון-שבות, מבחינת הביקוש, גם מגדלים של 20 קומות ייחטפו. מחירי הדיור גבוהים מאוד וזו השיטה היחידה להוזיל. זה נכון לגוש עציון, זה נכון ליו"ש, וזה נכון גם לכל מדינת ישראל". מלאכי לוינגר, ראש מועצת קריית-ארבע, מתגורר בעצמו בדירה בבית קומות ביישוב. גם לדבריו המעבר לבנייה רוויה ביו"ש הוא נדרש: "כך יתאפשר ליותר משפחות להתיישב כאן. בנייה רוויה משמעה פחות בזבוז של קרקעות ופחות עלויות פיתוח לכל משפחה".

מול התמיכה הגורפת וההסברים מדוע מדובר בשיטה מתבקשת, עומדים אלו שפשוט לא מתלהבים מייבוא האורבניות אל בין הגבעות. שמואל אדלמן גדל בעיר ההומה והחליט לבנות את ביתו בשכונת מצפה-ישי שבקדומים, גם בגלל צמוד-הקרקע. "חלק מהעניין של לגור בשומרון, במיוחד לאלו שהגיעו מפתח תקוה הצפופה, הוא בהחלט המרחב והנוף", אומר אדלמן, "הרצון העז לברוח מהתריסול מול תריסול שקיים בעיר ולאפשר לילדים לצאת מהדלת באמצע סעודת שבת ולרוץ בדשא". תושבת אחרת במצפה-ישי, שבה כאמור נבנו מדורגים דו-משפחתיים בשלב ב' של השכונה, אומרת שאם הייתה יודעת שכך ייראו פני הדברים הייתה מתנגדת לכך עוד טרם הבנייה. היא ומשפחתה בחרו לרכוש בית במקום, היא אומרת, בין היתר בגלל התכנון הכפרי. "ראינו תוכניות מתאר שמצאו חן בעינינו, ראינו את החצרות הפרטיות, דירות הקרקע, והכול התאים להפליא למה שחלמנו עליו. היום, כשאנחנו רואים איך נראית השורה בשלב ב', פשוט כואב הלב. כשנכנסים למקלחת רואים מהחלון שלושה-ארבעה מטרים לפניך את החלון של השכן. אם אתה גר בדירה למטה אתה סובל מרעשים של צעדים, גרירת חפצים וקפיצות מהקומה שמעל. כשאתה מדבר בבית הפרטי שלך אתה צריך לזכור תמיד שהשכן יודע ושומע כל מה שקורה אצלך בבית". יש יישובים עם אופי עירוני יותר, היא אומרת, ולא צריך להעמיס עוד ועוד דירות על תשתית קיימת ובלתי-מספיקה ביישוב שמוגדר ככפרי. גם באחד מיישובי בנימין שבו מתוכנן כיום פרויקט של בנייה רוויה, שלחו חלק מהתושבים מכתב להנהלת היישוב, ובו הם מביעים את דאגתם מכך שהפרויקט המתוכנן יפגע בנוף הפתוח ובמרחב הציבורי של השכונה. "חבל שבעבור הרצון לקדם בנייה בצורה מהירה ונוחה, ניצור מצב של חנק שכונתי שיהווה בכייה לדורות", כתבו התושבים.

אלישיב רייכנר, מכתבי 'מקור ראשון', פרסם לפני למעלה משנה מאמר בירחון 'נקודה' ובו הוא מתייחס גם לסיבות חברתיות המסתתרות לדעתו בין השיטין של ההתנגדות לבנייה רוויה. "חבר מאחד היישובים בשומרון סיפר לי לאחרונה איך ביישוב שלו התנגדו לבניית בתי קומות מסיבות מאוד לא ענייניות. רבים מהתושבים טענו שאופיו של היישוב עלול להשתנות לרעה אם ייבנו בו בנייני קומות. מתברר שבנייה של צמודי-קרקע ביו"ש היא מסננת חברתית מאוד נוחה. ביישובים רבים חוששים שבנייה רוויה, שמטבע הדברים היא זולה יותר, תביא עִמה ליישוב גם אוכלוסיה פחות מבוססת, שתפגע בדימוי היוקרתי שלהם. הציבור הדתי משני צדי הקו הירוק הולך ומאמץ את הנוסחה הבעייתית שיוקרה מייצרת איכות אנושית", כתב רייכנר. ד"ר חנן מוזס, שכתב דוקטורט על הקבוצות השונות בציונות הדתית, הוא תושב השומרון בעצמו. על הטיעון החברתי שהעלה רייכנר הוא אומר שבנייה לגובה ביישובים היא אכן "סוג של מחסום פסיכולוגי שצריך להיפטר ממנו", ומוסיף שכיום "השיקול של ההישרדות מזרז אנשים להיפטר מהמחסום הזה. אנשים מבינים את הסכנה המדינית הגדולה יותר עבור יישוב קטן".

מקובל לעשות הפרדה בין 'מתנחלי איכות חיים' ל'מתנחלי אידיאולוגיה'. יכול להיות שההפרדה הזאת לא רלוונטית, כי גם לאידיאולוגים חשובה איכות החיים?

"מתנחלים רבים שהשתייכו מלכתחילה לאלו שהגיעו בשל איכות החיים וכאלו שבאו בגלל האידיאולוגיה, התערבבו כבר אל תוך הקונספט ש'אנחנו כאן'. זה הבית שלנו, זו הקהילה שלנו. הקהילה היא מוסד מאוד חשוב ביו"ש. ראינו בגוש קטיף עד כמה אנשים נצמדו לקהילה. אני רואה אצלי בשכונה איך אנשים שנסעו לשליחות עבודה של שלוש-ארבע שנים בחו"ל שומרים בדבקות על קשר עם הקהילה. נכון שזה קיים גם מחוץ ליו"ש, אבל כאן זה התפתח בצורה מקסימלית".

בנייה רוויה, עירונית, תהרוס את הקהילתיות הזאת?

"ברור שזה לא יהיה אותו דבר. מי שמתכנן בנייה רוויה צריך לקחת בחשבון שמה שמושך לכאן אנשים זו הקהילתיות. אבל אפשר לעשות זאת. בעיר יש שכונות 'משהב' שמתוכננות כך שאנשים ירגישו שהשכונה היא בית. זה סוג של אתגר תכנוני, וגם אתגר עבור האנשים שאחראים להיבט החברתי של היישוב. כשמדובר בציבור דתי, עדיין יש מוסדות מכוננים כמו בית כנסת שמחברים קהילה גם ביישוב עירוני. זה ציבור שאוהב קהילה ורוצה קהילה. כמובן, כאן עולה השאלה האם רוצים להסתפק ביישובים לדתיים בלבד".

ההיצמדות לצמודי-הקרקע אכן מהווה מסננת חברתית ביישובים?

"אנחנו רוצים שתהיה ביישובים גם אוכלוסיה אחרת, אבל לא מספיק רוצים. כשהם מגיעים אנחנו לא עושים די כדי שהם ירגישו בבית. אין עדיין מוכנות מספקת להכיל אותם בתוך הקהילה, ולא רק ככוח עזר דמוגרפי, אם כי בעבר העניין הזה היה יותר טוטאלי. היום יש הרבה יותר פתיחות. רבות מוועדות הקליטה למיניהן כבר התמוססו, וגדלה גם הבנת החשיבות שבגידול היישובים". מוזס מעלה נקודה נוספת בזכות הבנייה הרוויה, והיא ההזדקנות של היישובים. "בחלק מהקיבוצים הייתה 'הזדקנות יישובית' שהיוותה בעיה חמורה עבור המקום. בחלק מהיישובים הוותיקים ביו"ש מתחילים לראות בעיה כזו. יש שכונות של בתים גדולים עם זוגות מזדקנים", הוא אומר, ומתכוון לשכונות בתי הקבע הוותיקות של מקומות כמו קדומים או קרני-שומרון. "זוג צעיר לא יקנה את הבית הגדול והיקר הזה. בנייה רוויה של 4-3 קומות היא הדרך להילחם בזה". המאמר של רייכנר, שפורסם גם באתר 'כיפה', זכה שם לטוקבקים מסקרנים. חלק מהמגיבים טענו למשל שצריך דווקא להשתדל להתפרס על פני השטח, כפי שעושים הערבים, ולא "להשתבלל". ואכן, בחלק מהמאחזים, בעיקר אלו הנושאים אופי חקלאי ומדגישים את הקשר החזק לאדמה, אפשר לראות מגמה מכוונת של התפרסות, ומרחקים ניכרים בין בית לבית. "בכל הנוגע לפינוי", אומר מוזס, "שם לא מסתמכים דווקא על גודל היישוב"... ואחרי הכול, הדיון העקרוני לגבי צורת הבנייה הרצויה הוא 'צרות של עשירים' עבור רבים ממקומות היישוב ביו"ש, במיוחד העירוניים, שבהם הקפאת הבנייה עדיין נמשכת בפועל בשל העדר חתימה של שר הביטחון על מכרזים. ביישובים לא מעטים המציאות כיום היא שכל אישור לבנייה, מכל סוג שהוא, היה מתקבל בברכה.