בגלריה על האגם בפארק רעננה מתקיימת תערוכת ציורים של האמנית ההרצליינית אירית זהר, בעלת משרד ידוע ומבוקש בארץ ובעולם למיתוג ולעיצוב מערכות שילוט. זהר, בעלת המראה העדין והשברירי, בשיער בלונד קצר וחיוך מבויש, רחוקה מתדמית האשה המצליחנית, האימתנית. היא הציגה כבר במסגרות קבוצתיות ואישיות ועל-פי המכירות, נראה כי האבסטרקט שלה מדבר הישר אל לב הצופים. כדי להדגים לפני את דרך עבודתה, הזמינה אותי לסטודיו לציור אותו היא חולקת עם מספר אמנים. הבד הלבן עומד במרכז החדר. אירית, ב"בגדי עבודה", מכנסי פוטר וטי שירט מוכתמים בצבע, פותחת את צינצנות הצבעים וכפי שהם, ללא מכחול, מורחת צבע צהוב על כפות ידייה. היא מסתערת על הבד ומכסה בידיה שטחים בצהוב . בלי שהיות היא מוסיפה אדום. שוטפת ידיים, ממלאה אותן בכחול, "תופסת מרחק", ושוב מסתערת על הבד. אח"כ מוסיפה פסים בשפכטל, זורקת צבע, מתרחקת ומזנקת לעבר הבד בצעדי קפיצה ומשלימה במחול וודו. אי-אפשר לעצור אותה כעת או להכניס מילה או שתיים. היא מרוכזת כולה בעצמה. בינתיים, הבד מחליף צבעים ומשנה טקסטורות, עד לנקודה המשביעה אותה רצון, בה היא עוצרת ומחייכת בניצחון. " אני אף פעם לא יודעת מה אני עומדת לצייר. זה נובע מתחושות פנימיות. בשניה שאני עומדת מול הבד אני כבר יודעת מה אני רוצה. זה אינטואיטיבי. השיקולים האסטיים הם כבר מובנים בפנים, כי למדתי אמנות וקומפוזיציה. אני יודעת שאדום יאהב ירוק וכחול יאהב צהוב. זה יהיה נעים. ניקח כחול כהה, ופאף! נשבור את כולם ביחד. גם אחרי שאני מתחילה לצייר אני לא עומדת ו"עושה חושבים", לא שואלת מה חסר, מה יבוא הלאה. זה רץ מעצמו. כמו שיחה".

שיחה עם מי?

"עם הבד". הטכניקה של עבודה זו קרויה "action painting" והיא מיוחסת לרוב למין הגברי. הצייר האמריקbי הנודע ג'קסון פולוק צייר בשיטה זו. זהר לקחה את האקשן למקומות הנשיים, הפנימיים שבה, כאקט של שיחרור. "כשהתחלתי לצייר לא הגדרתי את עצמי כציירת מקצועית, לא הייתה לי כוונה להציג ולמכור עבודות. לקוחות ואנשים שראו במקרה את הציורים שלי במשרד התלהבו מהם וקנו. הייתי המומה. לא הייתה לי יומרה להתפרנס מזה. כיום אנשים מגיעים אלי דרך גלריות ואספנים. מכירים כבר את טביעת היד שלי. הם אומרים שהציורים שלי משמחים אותם. זה מעביר לי מסר שהעולם מקבל ואוהב אותי."

יש לך ספק בכך? מאיפה נובע הפחד הזה?

(היא מתפתלת באי נוחות, לא ממהרת לנדב אינפורצמיה אישית). "העולם היה מלא עם דרישות. לא היה מקום לאינדוידואליות. תמיד הייתי הכבשה השחורה במשפחה. הייתי פרועה. לא הייתי תלמידה של ציון 100 כמו אחותי הצעירה. זה היה בתקופת ההיפיז, ואני הייתי מתבגרת צעירה, נון קונפורמיסטית, בסגנון הלבוש, מוזיקה רעשנית. לא הבינו אותי. ציירתי ציורים עצובים של דמויות נשים עם ראש כרות וידיים כרותות. זה כאילו כפתו אותי ולא נתנו לי להתבטא. המזל שלי שלא הצליחו לכבות בי את האש. היא גדלה במחתרת ורק הלכה והתעצמה. בגיל 19 וחצי עזבתי את הבית. התחתנתי. לברוח מהסד. הייתי מפוחדת ועם השנים למדתי להפתח וליצור קשרים עם אנשים אחרים והכנסתי אותם לעולם שלי. בשנה האחרונה התחלתי להכניס פיגורות לציור. החיבור לדמויות מעיד שאני רואה את האנשים סביבי ומכניסה אותם לאבסטרקט שלי, שהוא התגלמות האני שלי ". לא מכבר נרשמה לקורס סקיפרים (משיטי יכטות) ונושא הים והסירות מעסיק אותה לאחרונה. אחד הציורים האהובים עליה אותו בחרה להעביר גם לגלוית ההזמנה לתערוכה, הוא "בעין הסערה". הציור התלוי בתערוכה הוא הדפס של המקורי, אשר נרכש על-ידי אחד מאנשי התקשורת המובילים בארץ. על-רקע אדום לוהט צועדות שלש דמויות נשים לכיוון לא נודע. מעליהן ארבעה איקסים בצהוב ורקע מורכב בצבעוניותו.

מה מסמל הציור הזה עבורך?

"הציור הזה מסמל את המסע של החיים שלי. סיימתי פרק בחיי. זוהי פרידה. שלש הדמויות מקוננות ומספידות את הפרק שהסתיים. הן שחורות קודרות, אבל הולכות. הן בתנועה. במסע. אין וויתור. האיקסים X מציינים מחיקה. מחקתי את התקופה הזו מחיי. אני אוהבת את הציור כי הוא מייצג את תפיסת החיים שלי. גם ברגעים הכואבים טמונה האופטימיות והשמחה של השלב הבא המובע בצבעים עזים של אדם וכתום. יש תסיסה רוטטת ומלאת חיים של השלב הבא שאין לי מושג לאן הוא מוביל. אני כמו עוף החול. הוא מסוגל לקום, להתנער מעפר ולהמריא בעוצמות בלתי רגילות. בעת הפרידה העבודה והציור הם שהחזיקו אותי ונתנו לי כוח והשראה". לפני 15 שנה החלה זהר ללמוד אצל הציירת דפנה פריד. " חיפשתי מורה מזן אחר. הייתה לי גישה לצבע ולקומפוזיציה מלימודי הקודמים. אבל היא נתנה לי לגיטימציה לעבוד בספונטניות טוטלית וחופש ביטוי מוחלט. היא עזרה לי לוותר על השיפוטיות. השיפוט היא חלק מובנה באדם, סוג של מנגנון אוטומטי שרק מפריע לו להתקדם. שאלות כמו 'איך אני נראית', האם אני מספיק טובה'. היא פשוט הראתה לי כמה זה מגוחך וטפשי לתת לעצי ציון כל הזמן. היא לימדה אותי להאמין בעצמי ובדרך עבודתי. ציור אבסטרקט הוא בעייתי ואינו דומה לציור פיגורטיבי. זה רחוק מרישום פורמלי. זה כמו לשחות בלב ים כשאת יודעת שאין אי לעלות עליו, אין רפסודה להאחז בה, איפה לעצור ? אבל כשזה מגיע, זה מגיע. אני יודעת שעם כוחות יצירה מופלאים הגעתי לתוצאה נפלאה. הגעתי לחופש פנימי. זה מתבטא במערכות יחסית, בזוגיות, בחברות. אני לא אקסהביציוניסטית. אני בן אדם מאד טוטלי. נורא שמחה או נורא כועסת. כיום אין לי עכבות לשתף אנשים במה שעובר עלי". מה שעוד עוזר לה למצוא את השקט הנפשי וההינתקות הם ביקורים בהודו."הייתי בהודו כבר 7 פעמים. שם יש לי חופש מוחלט מהמוסכמות, מהתרבות שלנו המחייבת תחרותיות. אין שם רדיפה אחרי ההישגיות והמצליחניות. זה גורם לאי שקט ופוגע בנפש האדם. ביתי, לדוגמא, היא ילדת פרחים. נינוחה, מאושרת. היא ההפך מכל מה שאני הייתי. אין לי דרישות ממנה."

איך מנהלים חיים בשני מישורים שאמנם משיקים זה לזה, אך שונים במחויבותיהם?

"אורח חיי מתחלק בין שני מישורים: ביום אני עובדת במשרד שלי למיתוג ולעיצוב מערכות שילוט ואחר-הצהריים אני מציירת. המשרד שלי נחשב הגדול ביותר בארץ בתחום השילוט האמנותי והמיתוג. עשיתי את עבודת השילוט בשדה התעופה החדש בנתב"ג, בכנסת ישראל, בבתי מלון (כמו רמדה רנסנס באילת) ב-50 קניונים בארץ (כמו עזריאלי) ו- 25 קניונים באירופה. בפולין, רומניה, בולגריה. בפראג למשל, ביצעתי פרויקט ענק עם עיריית העיר ויזמים ישראלים בשידרוג רובע השוק. עבדתי עם הממשלה המצרית בשילוט ומיתוג לבתי חולים ובתי אריזה להדרים. הייתי נוסעת כל שבוע לקהיר". "זוהי עבודה יצירתית אשר דורשת משמעת עצמית, אחריות ומחויבות. יש המון חזון, אני עובדת בפורמטים גדולים המיועדים לקהל רב ויש לי אחריות ציבורית. אחה"צ אני פורקת עול: לוקחת בדים ענקים של 2X2 מטר וחוגגת עם הצבעים". "אני עצמאית באופיי. כשגמרתי את לימודי בעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון (1980) עבדתי ארבעה ימים כשכירה ומיד הבנתי שזה לא בשבילי. פתחתי משרד בביתי על יד הים, בשכונת נוף ים, הרצליה. כיום אני מעסיקה 6 עובדים, ביניהם את בני, רואי (30) שגם הוא מעצב תעשיה. ביתי נועה (21) גם היא ציירת ולומדת ציור אצל המורה שלי, דפנה פריד, בסטודיו ברעננה".

דווקא בעולם העיסקי שלך את חייבת להיות הישגית, מצליחנית.

"אני אשת עסקים שעובדת עם תקציבים של מאות אלפי דולרים לפרויקטים. זו אחריות גדולה. אני מעסיקה 4 גברים ושתי נשים. המשרד שלי הוא בליגה גבוהה. הוא סופר מקצועי ואיכותי . אבל אני יכולה להגיד בלב שלם כי שילוב של יכולת איסטרטגית וחן נשי פותרים הרבה בעיות. מסתבר שדווקא החן והעדינות הנשית פורצים את המחסומים ושוברים את ההתנגדות. כוח מול כוח מייצר רק יותר התנגדות. הרכות גורמת לצד השני להפתח, ואת זה לא כולם מבינים".