משיחיסט שבדי צעיר: ישראל - אפיזודה חולפת

אני השתתפתי בפאנל שעסק בשאלה האם החינוך היהודי בתפוצות רשאי או צריך לכלול גם שאלות שיש בהן ביקורת על ישראל. יחד עמי הופיעו אלדד בק מברלין וממיכל יצחקי המסיימת תואר שני בלימודי יהדות בשבדיה. כמעט לראשונה בחיי המקצועיים הצליחו להוציא אותי מהכלים בדיון. אחד המשתתפים, צעיר דתי משבדיה, העיר בדיון כי אינו מבין מדוע עוסקים בכלל במדינת ישראל. הרי היא זמנית, קיימת רק 63 שנים ובכלל לא בטוח שתתקיים בעתיד, ויותר מכך - חשיבותה בכלל לעם היהודי די מוטלת בספק. הדבר היחיד החשוב שבו צריך להתרכז החינוך היהודי באירופה הוא יהדות. יהודים היינו לפני המדינה ונמשיך להיות גם אם לא תתקיים, אמר ה"משיחיסט" משבדיה, שגם נראה מאמין בדבריו. אצלו ישראל היא אפיזודה חולפת ואילו היהדות נצחית. קשה היה לשמוע זאת ויותר מכך להחריש. קטעתי אותו בחוסר נימוס של מרצה ואמרתי: חשוב שתדע, בחור צעיר, שאין ולא תהיה יהדות בלי מדינת ישראל. כל קיומו של העם היהודי בגולה תלוי בקיומה של מדינה יהודית ריבונית. והוספתי בסרקזם דברים שנראים לי אמת היסטורית כואבת: "שים לב כי אילו מדינת ישראל הייתה מוקמת עשר שנים מוקדם יותר, כלומר ב-1938, אני משוכנע כי עוד לפחות חמישה מיליון יהודים היו כאן איתנו בחדר. שמחתי לראות על פני המשתתפים בסדנה (כולם בלי יוצא מן הכלל) יותר מאשר הסכמה. ממש הקלה על הדברים שאמרתי, כאילו אבן ירדה מליבם. מתברר כי עמדה "משיחיסטית" זו שולית ואינה מסמלת זרם בעל תמיכה משמעותית בעמנו.

הדיון כאמור עסק בנושא אחר ובראשיתו העליתי לדיון הגדרות יסוד: מהי ביקורת, מהי אחדות העם, מהי משמעות שותפות העם היהודי ועוד. ביקורת היא במידה רבה עניין של גיאוגרפיה. אני, למשל, אמרתי בהלצה, הייתי מתנגד לביקורת אילו השלטון בידי, ומכנה כל התבטאות נגדי כביקורת חריפה ולא לגיטימית; ואילו הייתי באופוזיציה, הרי כל עמדה שהייתי מביע הייתה נראית בעיניי כהבעת דעה לגיטימית וחיונית. מצב דומה הוא גם לגבי אחדות העם. אלו שרוממות אחדות העם בגרונם, מתכוונים תמיד לאחדות סביב עמדותיהם. עמדתם היא המאחדת ואילו דעות יריביהם בקהילה היהודית תמיד מפלגות. לגבי שותפות, ציינתי כי בחיים הציבוריים, גם אלו היהודיים, שותפות בנויה על הידברות. יהודי העולם אינם פרקליטי מדינת ישראל אלא שותפיה. שותפים מחליפים עמדות ביניהם, שותפים מדברים זה עם זה ושותפים מתפשרים לפעמים זה עם זה, כי ביסוד השותפות עומדת הידיעה כי ישנן החלטות שמקבל צד אחד והמשפיעות על שני הצדדים. אומנם במקרה שלנו ההחלטות מתקבלות במדינת ישראל על-ידי אזרחיה החיים בה, נהנים מיתרונותיה ונושאים במחיר כישלונותיה, אך בכל זאת מדובר בסוג של שותפות המחייבת נכונות להקשיב וחובה להשמיע.

נושא נוסף שמשך תשומת לב רבה מצד המשתתפים, הוא נושא של גיוס הצעירים לפעילות בקהילה היהודית. כנראה שזוהי דילמה שרוב הארגונים היהודיים הפועלים בתפוצות נאלצים להתמודד עימה. הרי מעגל הפעילות החינוכית היהודית ברוב המקומות הוא די מפותח ומובנה עד שהילדים גדלים, ובנקודה מסוימת הוא נעצר. החוקיות היא שככל שהילדים גדלים, היצע הפעילויות המוצעות להם הולך וקטן. עד גיל 23-20 יש לכל ילד יהודי מגוון רחב של אפשרויות השתתפות: גני ילדים, בתי-ספר יום א', מחנות קיץ, בתי-ספר יומיים, פרויקטים שונים של חינוך בלתי פורמלי, "הילל" – עבור הסטודנטים, לאחר מכן שתי תוכניות מרכזיות להיכרות עם ישראל – תגלית (מסע בן 10 יום לארץ) ומסע (סמסטר או שניים של לימודים בישראל) ואז... ואקום כמעט מוחלט. אלו אפשרויות למעורבות וללמידה אפשר להציע לצעירים מעל גיל 25? אלה שעברו את כל המעגל הרגיל של הפעילות, הקימו משפחות ועסוקים בעיקר בקידום אישי, בקריירה ובהצלחה כלכלית? על זה בדיוק ניסו לענות שני יושבי-ראש של פרויקט "לימוד" לדוברי רוסית - חיים צ'סלר (ישראל) וסנדרה קאהן (ארה"ב) - אשר הביאו מאנגליה לרחבי ברית-המועצות לשעבר את המודל החינוכי המוצלח "לימוד", אשר מזה חמש שנים מכה גלים בכל הקהילות דוברות הרוסית. הם הסבירו כי עיקר ההצלחה של לימוד נעוצה בכך שהוא מעודד אנשים צעירים לקחת את גורלם בידיהם, גם בתחום חיי החברה והתרבות שלהם. "לימוד" - זה, למעשה, כינוס ענק למאות משתתפים, שמאורגן כל כולו על-ידי המשתתפים עצמם: החל בתוכנית הכינוס וכלה בכל העניינים הלוגיטסיים. וכשהאחריות ואיתה גם הסמכות בידי הצעירים – כנראה שמעגל הפעילות יכול להתפרץ ולהתרחב, ובכך לפנות אל המוני צעירים שעדיין לא איבדו את העניין בתרבות יהודית וישראלית. זו בדיוק הסיבה שמספרם של כינוסי "לימוד" הולך וגדל משנה לשנה, ואיתו גדלה התפוצה הגיאוגרפית שלהם. כך, למשל, בשנת 2011 צפויים להתקיים שני כינוסים חדשים בבירת מולדובה, קישינב ובבירה התרבותית של רוסיה, סנט פטרבורג - בה מתגוררת הקהילה השלישית בגודלה במרחב הפוסט-סובייטי. באותה הרצאה תיאר יוסי גולדמן מ"הילל" את האפשרויות שהארגון מעמיד לסטודנטים וסיפר על כמה וכמה פרויקטים התנדבותיים חדשים שהילל פיתח, כמו סיוע לנזקקים ומעוטי-יכולת, עריכת שבת בבתיהם של מבוגרים ועוד רבים אחרים.

די הופתעתי כי דווקא הצעירים ממזרח אירופה וממערבה חשבו כי יש להם זכות מלאה לחשוב, לעתים אחרת, ממדינת ישראל ולבטא עמדתם זו בפומבי. אף יותר מכך - לדבריהם, מחלוקות בישראל בעלות השפעה על חייהם, מן הראוי שיוצגו בפני בני הנוער היהודי בתפוצות ללא חששות. כדי לדייק בעובדות, לא אני הייתי מרכז הכינוס כפי שעלול להשתמע מרשימתי זו. במרכזו, כאמור, החינוך היהודי באירופה. כמו-כן, התקיים רב-שיח על היוזמה להקמת פרלמנט יהודי-אירופי. מדוע, שאלו ראשי הקהילות, יש פרלמנט אירופי המשמש כבמה המרכזית של האיחוד האירופי ואילו היהודים החיים במדינות האיחוד אינם יכולים להקים במה משותפת שלהם. הצעדים הראשונים להקמתו נעשו שם ליד יורו דיסני. בסופם של ימי הדיונים קיבלו המשתתפים כרטיס כניסה לשעות מספר ליורו דיסני הסמוך. היו שניצלו זאת. אין לי ספק כי שאגות הפחד ברכבת ההרים או ההתמוגגות מנחת מדמויות דיסני בביתן העולם המופלא, לא הצליחו לטשטש את ההכרה בעקבות הכינוס כי להיות יהודי בימינו הוא למעשה הדאגה כי ילדיהם (של יהודי התפוצות) יישארו יהודים העושים כל שביכולתם לחזק את מדינתם - מדינת ישראל.