לצאת מפסח גם שבע וגם מרוצה זו אינה משימה קלה. אבל הטריו שיפודים שמציעה מסעדת הבוקרים בקיבוץ מרום גולן עשה את העבודה. למרות שהיה מדובר ביום שישי של חול המועד, היה יחסית לחוץ. הזמנתם מקום? שאלו אותנו בכניסה, השבנו בשלילה והראנו את ההזמנות שקיבלנו כאורחי המקום.
המקום הפסטורלי נושק לחוות סוסים. הריח הנורא הוציא לי את החשק לאכול. יכולתי לדמיין בפה את טעמו של הסוס המיוזע אחרי רכיבה של המטיילים הרבים הרבים למקום. רק הידיעה שמדובר במסעדה שאך לאחרונה הוכשרה גרמה להתפוגגות המחשבה המזעזעת. כיוצא מושב, הדבר שהכי חסר לי בעיר זה ריח הזבל של הפרות. נשבע לכם. יש בו משהו ממכר שקשה לי להסביר, גם לא למשפחה שלי שעדיין לא הצליחה להתרגל. אבל ריח של סוסים זה גדול עלי. ואולי צריך להתרגל.
אבל איך שנכנסתי למסעדת הבוקרים, אבד כל זכר מהריח. את חלל האוויר מילאו ריחות הבשרים. הבוקרים - בפנים, הסוסים - בחוץ, נשקפים מבעד לחלונות השקופים של המסעדה, שעיצוב העץ ניכר בה. המנות שהוגשו לשולחן היו עשויות היטב. העיקרית שבהן הייתה אותו טריו שיפודים העשוי משיפוד אנטרקוט, שיפוד פרגית ושיפוד קבב טלה. בשבילנו הוסיפו עוד סוג בשר ששכחתי שמו.
מה שהכי הקפיץ לי את בלוטות הטעם הייתה צלחת קטנה ועליה תרמילי אפונה מוקפצת בשמן זית, שום ורוזמרין. הייתה זו האפונה הכי טעימה מאז אותה אפונה שאכלתי בבית של סבתא כשהייתי ילד. בביתה שבמושב גידלה את שיחי האפונים על-יד הבית והייתה מבשלת אותם בתוך פח מתכת. לשימורי האפונה של היום כמו גם לאלה שבשוק יש טעם תעשייתי או במקרה היותר גרוע של חומרי הדברה. מעניין אם גם סוס היה מבחין בטעם.
