אף ש"שחיטת" מנהיגים מתבצעת בעקביות בעיתונות, מתברר שהיא שכיחה גם בספרות, ובמיוחד בסוגה הפוליטית של הספרות, שהיא סוגה לגיטימית לחלוטין בספרות היפה. ואכן, הדוגמאות שיובאו בהמשך - כולן מיצירות של סופרים מוכרים ומוערכים - יוכיחו שאין הצדקה לנטייה הקיימת במקומותינו - לא רק בין הסופרים, אלא גם בין חלק מהחוקרים ומבקרי הספרות - להתעלם לחלוטין מסוגה זו או להציבה כסוגה ספרותית נחותה, בנימוק האומר, כי מאחר שהסוגה מגיבה על האקטואלי, אין לה ערך על-זמני.
האמת היא, כמובן, הפוכה: לא רק שהסוגה הפוליטית אינה נחותה מהסוגות התמטיות האחרות של הספרות, אלא שהיא גם אחת הסוגות המשגשגות בסיפורת של שנות המדינה. וכל בדיקה ספרותית בלתי משוחדת, שאינה תלושה מהחיים וגם לא מתהדרת בהיותה "אמנות לשם אמנות", תוכיח שגם בה יכול סופר להגיע לאיכויות כתיבה גבוהות. שהרי לא הנושא קובע את ההצטיינות בכתיבה, אלא עמידת הכותב בשורה של דרישות אחרות, שהעיקריות ביניהן הן: התעוזה המחשבתית, העמקות הרעיונית, היכולת לגלף דמויות ולהמחיש מצבים בעזרת מילים, הרעננות והעוצמה של השפה ומציאת מבנה מותאם ויעיל להכלת כל אלה.
אדון קנאות אף שהסוגה הפוליטית החלה ממש לשגשג בסיפורת הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה לה נוכחות צנועה יותר גם בין השנים 1967-1948. ההוכחה הבולטת ביותר לקביעה זו נמצאת ביצירות מסוף שנות ה-50' של קבוצת סופרים חדשה שהוגדרה אחר זמן כמשמרת השנייה בספרות הישראלית - משמרת "הגל החדש". א.ב. יהושע בלט ביניהם בתעוזה שהפגין בסיפור "מסע הערב של יתיר", שבו הבליע את הסתייגותו מעמדת בן-גוריון בפרשת "עסק הביש" בתיאור הנלעג של "אדון קנאות".
הקורא מתוודע אל "אדון קנאות" בקטע אירוני המפרט את מעלותיו של העומד בראש הפירמידה השלטונית ונושא בתואר המפקח הכללי של מסילות הברזל בממלכה. האירוניה משתמעת מן ההערות הזרועות בקטע הזה והמשקפות הטלת ספק בתכונותיו הטרומיות: "הוא מוחזק בעיני הרבים כל-יכול" ו"מידותיו, כך אומרים, מידות צדק הן". ומיד אחרי הערות אלה, מגיע גם התיאור הגרוטסקי של "אדון-קנאות" עצמו. העומד בראש ההיררכיה השלטונית מגיע לביקור אל יתיר בקרונית מצועצעת אדומה. הצבע המהפכני-סוציאליסטי של הקרונית משתלב בעיתוי הדרמטי שבחר לבואו - בתחילתה של סערה עזה.
אחרי שהגיח מהקרונית בהופעה דרמטית-תיאטרלית זו, נתגלה לעיני האתת המקומי של המסילה המספר על כך, במראהו האמיתי העלוב: גוץ ובעל כרס קטנה המסתיר את כיעורו בעזרת מעיל גדול וכובע משונה. התיאור הפיזי הזה מזכיר מאוד את בן-גוריון, אך אחר כך נוספות עובדות המחזקות את הזיהוי של בן-גוריון עם "אדון קנאות", המתעטר בעלילה בעוד כינויים של אלוהים. בהמשך מאשר למעשה "אדון קנאות" בניד ראש ובאמירה עמומה את ביצוע פעולת החבלה ברכבת, אך אחרי שאסון הסטת רכבת האקספרס מהמסילה התרחש, הואשם כאחראי לו דווקא ארדיטי, מנהל התחנה הזקן והמסור של יתיר, שהתנגד לפעולה זו וגם הזהיר מפני תוצאותיה, המזכיר ביושרו את מי שאותו האשים בן-גוריון כאיש שנתן את ההוראה אשר הניבה את "עסק הביש" - פנחס לבון.
סיפור זה שהתפרסם ב-1959 יחד עם סיפורים קצרים נוספים - שבהם הוצגו הניצבים בראש הסולם ההיררכי של מערכות שלטוניות שונות בצורה נלעגת - בישר את הצפוי להתפתח בהמשך יצירתו של יהושע. ב-1963 פרסם יהושע את הסיפור "מול היערות" וב-1970 ואת הנובלה "בתחילת קיץ - 1970" - שתי עלילות אשר הכשירו את מעברו אל הרומנים הפוליטיים שהתפרסמו בשתי פעימות, שבכל אחת מהן פרסם ארבעה רומנים.
בפעימה הראשונה, בין השנים 1990-1977, נדפסו בזה אחר זה הרומנים "המאהב" (1977), "גירושים מאוחרים" (1982), "מולכו" (1987) ו"מר מאני" (1990). ברומנים אלה הציג את השקפתו על הצורך להפריד את ניהול המדינה מחזון הציונות ומהוראות ההגשמה והביצוע שלה. בפעימה השנייה, בין השנים 2007-1997, אחרי אתנחתא מהכתיבה בסוגה הפוליטית ברומן "השיבה מהודו", הופיעו הרומנים "מסע אל תום האלף" (1997), "הכלה המשחררת" (2001), "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) ו"אש ידידותית" (2007), שבארבעתם הציע יהושע לסיים את הסכסוך עם הפלשתינים על-ידי קביעת גבולות 1967 כגבולות הקבע של המדינה.
מדף יצירותיו של יהושע מדגים את ההשפעה הגדולה שהייתה לתוצאות מלחמת 1967 על שגשוג הסוגה הפוליטית בספרות הישראלית כולה ועל פריחתה במיוחד בסיפורת. המחלוקת על "השטחים" הרחיבה את מעגל הכותבים ששילבו ביצירתם, בין באופן גלוי למדי ובין באופן מוצפן יותר, את השקפתם הפוליטית. קורא שהתמיד לקרוא בתמימות את עלילות הרומנים האלה של יהושע ושל חקייניו הרבים כעלילות ריאליסטיות על-זמניות, החמיץ את הרובד הפוליטי הסמוי שהיה בהם, כי על-מנת לגלות את שייכותם לסוגה הפוליטית, היה על הקורא לקרוא את עלילותיהם בצופן האלגורי שבו נכתבו.
באמצעות הכתיבה של סיפור מעשה בצופן האלגורי, שמרבית הקוראים לא אימנו את עצמם להשתמש בו, ועל-ידי שימוש ברמזים דו-משמעיים, שבשעת הצורך אפשר גם להתכחש לפיענוחם כפוליטיים, הצליח יהושע במשך שנים לייצב את מעמדו בספרות הדור כמספר שמבטא את דעותיו בנושאים אקטואליים על המתרחש במדינה רק במאמרים שהוא מפרסם בעיתונות ובכתבי העת, אך אינו "מטמא" את עטו בנושאים אלה בספריו הבלטריסטיים. קריאת הרומן "שליחותו של הממונה למשאבי אנוש" בצופן האלגורי תוכיח עד כמה התאמץ יהושע להצפין את המשמעות הפוליטית ביצירתו כדי לזכות בהערכת הקהל, אף שגם בו "שחט" מנהיג פוליטי, אשר להשקפתו בנושא "הסכסוך" התנגד.
זה שטובל במשמניו ברומן "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", הגיב יהושע על הטרור שביצעו הפלשתינים נגד אזרחים ברחובות הערים בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה - שכונתה בפי הפלשתינים "אינתיפאדת אל-אקצה". אך במקום לגנות את מבצעי הטרור באזרחי ישראל ממניעים דתיים-ג'יהאדיסטיים, ובמקום להאשים את הפלשתינים בהעדפת השימוש בטרור על קיום הידברות עם ישראל שתסיים את הסכסוך הערבי-יהודי, הסב יהושע ברומן זה את האשמה כלפי האוכלוסיה הישראלית, והטיח בה אשמה מוסרית - "אשמה של הזנחה ואטימות" (50).
האשמה המוסרית המוטחת ברומן זה בפרצופה של החברה הישראלית, מתבססת על המקרה של יוליה רגאייב - עובדת זרה שנספתה בירושלים בפיגוע שביצע מחבל מתאבד פלשתיני בשוק של העיר. כחודש לפני הירצחה בפיגוע, נשכרה לעבוד כעובדת זמנית במאפייה ירושלמית גדולה, אך מעסיקיה לא טרחו לברר מדוע הפסיקה להגיע למשמרת הלילה שלה ומדוע גם לא באה לגבות את השכר המגיע לה עבור החודש שבו עבדה. עיתונאי המקומון ("הנחש"), שחיפש הזדמנות להוקיע את הקפיטליסטים ו"את חוסר ההגינות הציבורית והאנושית של המצליחנים, שדורסים בדרך את האחרים" (39), חשף את הסיפור והאשים את המפעל באדישות לגורל העובדת שנספתה בפיגוע.
בעקבות פרסום המקרה במקומון, נזעק בעל המאפייה לגונן על שמה הטוב של המאפייה שלו, והטיל על הממונה למשאבי אנוש במפעל את חקירת הנושא ואת ביצוע "הכפרה" שתסיר מעל המאפייה שלו את קלון אי-ההתעניינות בסיבת היעדרותה של יוליה מהעבודה. כמנהגו ברומנים הפוליטיים הקודמים שלו, קשר יהושע גם בעלילת הרומן הזה את האשמה המוסרית לציונות, על-ידי הבלטת בעל המפעל כצאצא של מייסדי המאפייה, אשר הקימו סבו ואביו בתחילת המאה הקודמת, כאשר התחילה התנועה הציונית לפעול בארץ ישראל. וכדי להבליט את הסתאבות הציונות, הדגיש שעיקר רווחיה של המאפייה נבעו מהספקת לחם למחנות הצבא שהוקמו בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
מכאן ואילך התמקד יהושע בשינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית של הממונה בהשפעת המקרה שהוטל עליו לטפל בו. מאחר שבעבר היה קצין בצה"ל וביטחוניסט בהשקפתו על "הסכסוך", התנגד תחילה לדרישת בעל המפעל לבצע פעולות שתצטיירנה כהודאה של המפעל ביחס אדיש לגורל העובדת הזמנית שנרצחה בפיגוע, אך ככל שלמד להכיר את הרקע של המנוחה, החל ליזום בעצמו פעולות המעידות עליו שהחל להרגיש תחושת אשם עקב מה שאירע לה בירושלים. התהליך המדורג של השינוי בהשקפתו הפוליטית של הממונה, מבשיל אצלו במהלך הביקור במקלט האטומי במולדתה של יוליה - שנבנה כאשר שררה "המלחמה הקרה" בין ברית-המועצות ובין ארצות-הברית, אך הוסב לאתר תיירות אחרי שהופשרו היחסים בין המעצמות.
כדי לבקר במקלט האטומי, סטה הממונה מהמסלול המתוכנן של מסע "הכפרה" עם גופתה של יוליה, שאותה נועד לקבור בטקס נוצרי ובנוכחות משפחתה בכפר שבו התגוררה. סקרנותו והתעכבותו במקלט הזה אמורים להדריך את הקורא לבצע אנלוגיה בין האיוולת שבשיקוליהם של שליטי בריה"מ, אשר בזבזו על בנייתו הון רב בימי המלחמה הקרה עם המערב, במקום להפיג את המתח עם המערב בדרכים דיפלומטיות, לבין האיוולת שמייחס יהושע למדיניותה של ממשלת הימין בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה. כשם ששליטי בריה"מ התמקדו רק בהיערכות למלחמה בין שני הגושים, שבה יופעל "נשק יום הדין", כך ממוקד גם ראש ממשלת ישראל רק בהכנות למלחמה כזו.
השינוי שחולל הביקור במקלט הזה בהשקפת הממונה על "הסכסוך", מומחש בחלום שחלם שם. בחלומו נדחק הממונה למקלט האטומי ביחד עם המקומיים "כדי להינצל עם כולם" ממכת הנגד של האוייב, אחרי שההנהגה המקומית הפעילה קודם לכן את "נשק יום הדין" במסגרת הטקטיקה הלוחמנית המחושבת כי עדיף להנחית על האוייב "מכה מקדימה". וכמו האחרים, גם הוא נושא עיניו אל היושבים מאחורי הפרגוד על במה קטנה באולם הצר והמחניק - מנהיגים "שלעולם לא יבינו את האיוולת שבמחשבתם" - מנהיגות אשר "בקלות-דעת חסרת-אחריות נתנה את הפקודה האיומה", במקום להשקיע את מאמציה בהשגת שלום עם המערב.
וכעת מעפיל התיאור אל העומד בראש ההנהגה הבלתי אחראית הזו: "ואף שבגלל הפרגוד נראים המנהיגים רק כצלליות של דובים אכזריים... נדמה לחולם שהוא מזהה את כולם ואפילו כבר התנסה במעשיהם בעבר - במיוחד זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם" (199). בפיזיות עתירת המשמנים של המנהיג הבליע יהושע את הרמז לאריק שרון, שאותו בחר "לשחוט" ברומן הפוליטי הזה. האנלוגיה בין מנהיג הארץ הרחוקה לבין מנהיג מדינת ישראל בשנות האינתיפאדה השנייה אינה נכפית על הקורא רק בעזרת המראה הדומה של מנהיגי שתי המדינות, אלא גם בסיפא של החלום. כצפוי - ממשיך הממונה לחלום - אכן נוחתת המכה הנגדית של האויב על המקלט "וריח רע, מבחיל ומחניק מתפשט בחלל המקלט, שהוא גם אולם-התעמלות, ועל קירותיו קבועים סולמות-עץ. כמה מן המנהיגים המבוהלים מטפסים עליהם עכשיו לעבר החלונות הגבוהים והצרים אל צמרת ירוקה של ברוש, שהחולם זוכר אותו מילדותו, ולראשונה בחייו נפשו יוצאת אליו" (200).
בהמשך מתחלף החלום הקודם של הממונה, שהוא חלום החרדה על המוות במקלט, בחלום מִשאלה ארוטי, על עצמו כתלמיד בכיתה י"ב החברתית בביה"ס התיכון המאוהב במורתו. אחרי שאיחר לשיעור ומצא שהכיתה ריקה, התברר לו כי חבריו הסתלקו מהשיעור של מורתם להנדסה, ולכן עומדת הנהלת ביה"ס לפטר אותה. ומאחר שהמועמדת לפיטורים היא יוליה רגאייב, אשר בחלומו אינה "עובדת ניקיון אלא מורה להנדסה" יפת מראה שהוא מאוהב בה, הוא מנסה למנוע את פיטוריה על-ידי המנהל ושני סגניו. ובעודו מתלהט "באביונה עזה", הוא מחבק את המורה ומכסה אותה בנשיקותיו, ובה בעת "ממלמל או חושב: למה לוותר... למה להיכנע... היש בעולם צלב שראוי להתאבד עליו?" (202).
הניגוד בין שני החלומות שחלם הממונה באותו לילה, מעיד על השינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית בהשפעת הביקור במקלט האטומי. השינוי מתבטא במחשבה שחלפה במוחו בסיומו של החלום השני, שלפיה אין צלב - כלומר: אמונה או חזון - "שראוי להתאבד" למענו. פירוש זה מתבסס על סופו של החלום הקודם, המסתיים בהיזכרותו בצמרת ברוש מימי ילדותו בירושלים. ההיזכרות של הממונה בעץ הברוש ובשקט האופייני לירושלים בימים שהיא מכוסה בשלג צח, מבטאת את געגועיו לימיה של המדינה לפני מלחמת ששת הימים - שהיו ימי "הילדות" המוסריים שלה, בטרם דבק בה חטא "הכיבוש" - כאשר בירתה הייתה מחולקת על-ידי חומה בעיבורה. כיעורה של ירושלים, אחרי ש"אוחדה יחדיו" בסיום מלחמת ששת הימים והפכה לעיר "מתייסרת ומרופטת" המורעלת במחבלים-פיגועים-מתים, ממחיש את שנות "הבגרות" הבלתי מוסריות של המדינה בעיני הממונה, ששינה את השקפתו הפוליטית במהלך הביקור במקלט האטומי.
במראה הדוחה של "זה שטובל במשמניו", שעורר אצל הממונה געגועים לילדותו בירושלים החצויה, ביטא יהושע את בשורתו הפוליטית ברומן הזה: כדי להחזיר לירושלים מוכת הטרור הפלשתיני את "השקט הגמור" שידעה עד הכיבוש ב-1967, צריך להפוך שוב למוחשי את "קו הגבול הסמוי, שלא נמחק, בין העיר המזרחית למערבית" (85). או במילים אחרות: לדעת יהושע, יש לחזור ולחלק את ירושלים בין הישראלים ובין פלשתינים, ובכך להסיר את אחת מאבני הנגף העיקריות המונעות את השכנת השלום בין שני העמים - פתרון פשוט והגיוני שמתעכב רק בגלל "זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם".
