בניסן נגאלו ובניסן ייגאלו

על הר בגליל, בנגב, או שמא דווקא בעיר בירתנו תובב"א, ישבו חכמינו עד אמצע הליילה, וסיפרו בעלילות הגבורה של אחד מרבי-המחשבה ומעתירי-המעש, שתורתו מופצת לכל עבר. למרות שאינו דתי, לרב ייחשב, ואולי גם ליותר מזה, ומשך שנים הרביץ תורה והשכיל דעת ותבונה לצאן מרעיתו. ושמו הלך לפניו מסוף העולם ועד סופו. עד שבאו תלמידיהם בטרוניה, כי דגם את תלמידותיו, ולא משך את ידו גם מהנשואות שבהן. והיו תלמידים, שלפני קריאת "שמע" של שחרית טענו, כי כמה מהן אף התעברו לאותו האחד. ותצא הצעקה מסוף המחנה ועד סופו, אך לא הגיעה לתקשורת – כי אינו רב, אינו דתי וגם אינו חס וחלילה ימני. כלומר, אתרוג מושלם בן אתרוג ידוע. ומעשה אבות סימן הוא לבניהם.

משנכנס ניסן, מתחילים לחוש באביב, אך גם במשהו אחר - האווירה הטובה של פסח. הגאולה ממצרים ובריאת העולם הנם מאורעות היסוד בהוויה היהודית, ומזכירים אותם כמעט יחדיו – "זכר למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים". לקראת החג השתתפתי בסמינר מדהים בעושרו הרוחני על יציאת מצרים, שארגנה עמותת אבות ומייסדים. פרופ' יאיר זקוביץ מהאוניברסיטה העברית בירושלים ניסה להסביר מדוע השתעבדו אבותינו במצרים – סוגיה, שהחומש אינו דן בה כלל, פרט לנאמר בברית בין-הבתרים ("... כי גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם ועֲבָדוּם ועינו אותם ארבע מאות שנה ... ודור רביעי ישובו הנה כי לא שָלֵם עוון האמורי עד הנה" – בראשית ט"ו, י"ג-ט"ו). לדבריו, עם ישראל נותר הלום-גאולה, וייחס חשיבות עצומה לגאולתו – ליציאת מצרים – שהפכה אותו לעם חופשי (בארצו) ולא לשעבודו, שהסתיים באחת בנס של חציית הים. את סיפור היציאה ממצרים ניתן לראות דרך עדשה קולנועית בעשרת הדיברות – שני סרטיו של ססיל דה-מיל (סרט ראינוע, שחור-לבן, 1923; סרט קולנוע צבעוני, 1956). לדברי יובל ריבלין ממרכז יעקב הרצוג, למרות היות דה-מיל בן לאם יהודייה, סרטיו בעלי ערכים נוצריים לגמרי, וגורסים, כי אין חירות בלי חוקים. כלומר, שיא התהליך במעמד הר סיני. בנסיך מצרים – סרטו המצויר של סטיבן שפילברג – הגישה אחרת: הסרט מסתיים ביציאת מצרים. משמע, לדעת הבימאי, החירות הנה ערך בפני עצמו. בנוסף, ניתן לראותו דרך אמנות דתית – יהודית ונוצרית – כפי שהראתה ד"ר דליה-רות הלפרין ממכלת תלפיות בחולון. אחת הדוגמאות המרהיבות לכך היא בית-הכנסת והכנסייה העתיקים בדורא אירופוס על הפרת בצפון-מזרח סוריה, שהתגלו רק בשנת 1920. פרופ' אביגדור שנאן מהאוניברסיטה העברית (היועץ האקדמי לסמינר) הרצה על נסים ונפלאות ביציאת מצרים ועל ההגדה של פסח. רבותינו ייחסו לליל הפסח נופך פלאי, ולדבריהם אירעו בו הרבה אירועים חשובים בתולדות אבות האומה. עריכת ההגדה – כפי שהיא בימינו – מרתקת, ונמשכה יותר מאלף שנה. למעשה, אפילו נוספה לה מלה אחרי קום המדינה, כשהברכה המקובלת שונתה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". תחילת ההגדה מלמדת על היותה נוסח, שנשמר משך דורות רבים בעל-פה: בראשית הסדר קוראים את סדר הערב (סימני הסדר), כדי שהנוכחים יידעו מה עומד לפניהם. אחרי המצאת הדפוס לא שונה הנוסח. ורק אחרי זה מקדשים. ואחר כך באות הקושיות – אימתם של ילדי הגן. בתלמוד אין אלו שאלות ותשובות, אלא סדרה של שאלות, המתארות את ייחודו של החג – הסביר פרופ' שנאן. ואז מגיע הסיפור המלא – בתקציר מנהלים: הא לחמא עניא, המכיל בשורותיו הקצרות את כל סיפור הפסח – כמו היה תשובה רבתי לארבע הקושיות: [מצה] זה לחם העוני, שאכלו אבותינו במצרים [לא נכון – הם אכלוהו רק כשיצאו ממצרים. אבל יש חירות למשוררים]. כל רעב יבוא ויאכל [על שולחננו]. כל נצרך, יבוא ויפסח. השנה כאן [בגולה] לשנה הבאה בארץ-ישראל. השנה עבדי לשנה הבאה בני חורין. הרצאה מענגת ביותר הייתה של פרופ' חננאל מאק מהאוניברסיטה העברית, שסיפר על הפיוטים השונים המספרים על יציאת מצרים. בין השאר, התמקד בדמותו של ינאי (יניי – בכתיב ארץ-ישראלי קדום), אבי הפייטנים, שפעל בארץ-ישראל בתקופה הביזנטית המוקדמת (מאה חמישית-שישית לספירת הנוצרים), וכתב מאות פיוטים. עבודתו החשובה נעלמה למשך דורות רבים, עד שנחשפה ב"גניזה" בקאהיר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. הפיוטים הנם תוספות לתפילה, שנועדו להיות קטעי מעבר בין תפילה לתפילה, או כהקדמה לתפילה חשובה. ינאי יצר מסורת, שקבעה את צורתו של הפיוט ואפילו היכן יותיר הפייטן את שמו על-מנת לקבוע את זכותו על יצירתו. שיהיה לכם, למשפחותיכם ולכל עם ישראל פסח שמח, חג של גאולה אמיתית.

כשהסורים כבשו את חמת-גדר, לא היה צה"ל מסוגל – באפריל 1951 – לשחרר את המקום מידם, עד יוני 1967; ועל כך מסתמכים הסורים עד היום כשהם תובעים גם אותה במסגרת שאיפתם להחזירנו לגבולות ארבעה ביוני 1967 – למרות שהמקום נכלל בשטח ישראל לפי הסכמי שביתת-הנשק עם סוריה. צריך לזכור זאת כל אימת שחושבים על כך, שאין חשיבות לשטח – כפי שהוזים כמה חשבנים בקרבנו. הטופוגרפיה המיוחדת של אזור חמת גדר יצר מצב, שניתן להגיע אליו רק בדרך אחת, שהסורים חסמו. הניסיון לפרוץ למקום עלה בחיי שבעה חיילים. כתוצאה מכך החליט פיקוד הצפון להפעיל את חיל האוויר, ששלח שתי רביעיות להפציץ את המקום – פעולת התגמול הראשונה של צה"ל אחרי מלחמת הקוממיות. ההפצצה נכשלה כליל. הפצצות נפלו "בכל מקום פרט למטרה" – דיווח בני פלד, שצפה על הפעולה ממטוס, שחג מעל לאזור. אחרי מלחמת ויטנאם נוצרה אגדה, שיש "רתיעה מאבדות" (casualties aversion). אצלנו קראו לכך, "התבוססות בבוץ הלבנוני". אלא שמחקר קפדני בארצות-הברית ובבריטניה (בעיקר, של פיטר פיוור ושל חבריו) הוכיח, שאין באגדה ממש; ואכן, הגיעו מלחמות המפרץ והמלחמה באפגניסטן, והוכיחו, כי אפילו העם האמריקני טרם התרשם מאלפי ההרוגים האמריקניים בעירק ובאפגניסטן; והמלחמות שם עוד מעט מגיעות לתום העשור הראשון, ואין סופן נראה באופק. תוך כך, המציאו כמה חסידים שוטים של הטכנולוגיה העלית (ואצלנו יש הרבה מדי מהזן הזה) רעיונות הבל, שאפשר לנצח כל אויב מהאוויר בסיוע קל של כוחות מיוחדים. האמת – זה נוח, ויחסית עתיר בהוצאות וגובה פחות אבדות. בינתיים לא הוכרעה שום מלחמה בדרך זו, אך לעולם המציאות לא תרפה את ידיהם של ההוזים – בעיקר, כשחשיבה פוליטית, הרוצה להיפטר בכל מחיר מ"השטחים" שנואי-נפשם (ואם אפשר יחד עם ה"מתנחלים" הנתעבים בעיניהם), מנחה אותם. איני טוען, שאיננו צריכים להיסמך על טכנולוגיה עלית, על חיל אוויר ועל כוחות מיוחדים, אך אלה אינן תרופות-פלא, ולבטח אינם תחליפי חשיבה. ובכל מקרה, אם איני טועה, מעולם לא ניצחו מי שסירבו להציב את רגליהם על הקרקע, ולתופסה.

הרדיו היה פתוח, וסיפר במסעותיהם ברחבי העולם של רבי בנימין ושל רבי שימון הנוסע המתמיד. ובכניסה הדרומית למחלף תל-השומר, ממש בתום הגדר המכוערת של "הספארי", עקף אותי ג'יפ "טויטה", וכמעט גרם לי לאבד את השליטה על רכבי מרוב צחוק. על דופנו האחורית של הג'יפ הייתה דבקית מדהימה, כחול על גבי לבן ובאותו הפונט - ממש בנוסח הצדקני של שלומי אמוני: הכל בגללך, חבר.

רציתי להניח לצל"שים המופרכים, שהעניק מפכ"ל המשטרה לקצינים בכירים במשטרת חיפה, שנספו בשריפה בכרמל; ואז קראתי את "זילות הצל"ש" – מאמרו הנפלא של יהודה וגמן – קצין בכיר בשריון, לוחם עם ניסיון קרבי עשיר – כולל לחימה למופת ולמעלה מזה בקרבות הגולן במלחמת יום הכיפורים. וגמן מביט על העניין בראייה בוגרת וכוללת, ומצביע על תופעה מדאיגה ביותר של זילות הצל"שים – גם בצה"ל. ואז קראתי את דברי השופטות עדנה ארבל ודורית ביניש בדיון בעתירת משפחות השכולות של צוערי השב"ס, שביקשו דבר סביר לחלוטין – לדחות את הענקת הצל"שים עד השלמת הבדיקה של מבקר המדינה בעניין. המטה הארצי של המשטרה – בסיוע בג"ץ – דחה את הבקשה הצודקת של המשפחות. מעניין לאן מיהרו דודי כהן ואנשיו. "ריצת רגליים להרע", הזהירו רבותינו היא אחד החטאים הקשים ביותר, ושום תרגילים רטוריים של בג"ץ לא יצליחו להדיח את הריח הרע, הנודף מהחלטת המפכ"ל – כפי שכותב ד"ר נדיר צור, "עיטורים אינם כורח קיומי,שהזמן דוחק בו, ודחייה בהענקתם הייתה רק מגבירה את כשרותם המוסרית". בכך הולכת המשטרה בדרכיו של צה"ל, ומעניקה צל"שים על מעשים, שלא תוחקרו, ולא נבדקו. וצערי על כל בעלי הצל"שים המשטרתיים עד הנה, שהמפכ"ל פגע בהם ובעיטוריהם בריצתו חסרת האחריות לככב בטקס עוד בטרם יפרוש מתפקידו. ודרך אגב, במקום כל הרטוריקה, יכלו שופטי בג"ץ להורות למשטרה לדחות את הענקת הצל"שים לקצינים שנספו. הרי זה כל כך סביר, שאין מעניקים צל"ש על מעשים, שלא נבדקו. אלא שנקבעה כבר מסורת בדמות עשרות צל"שים, שהעניק צה"ל למפקדים בכירים, למפקדים וללוחמים על לא-עוול בכפם.