השופט: זיאד סאלח, בית משפט השלום, עכו. המועד: יום רביעי, 09.03.2011, שעה 10:00. הנושא: תיקי מעצרים. אולם מעצרים, ואת זה כבר אמרנו כאן, הוא המקבילה המשפטית לסרט נע. למרות זאת, באולמו של זיאד סאלח שורר סדר יחסי מפתיע. עורכי דין אומנם נכנסים ויוצאים, אבל בסך-הכל השקט נשמר (ואיש המשמר דרוך להשתיק מיד את המשוחחים בספסלי הקהל) ואין בלגן בניהול התיקים. חלק מזה אפשר לזקוף לזכותו של סאלח, המקפיד להעיף מבט מדי פעם לעבר הקהל ובכך מוריד מיד את מפלס הרעש.
סאלח צריך לתמרן בין החובה להיות יעיל ולפסוק במהירות, לבין חובה לא פחות חשובה - לנהל הליך הוגן. הוא עושה זאת היטב. מצד אחד, סאלח מאפשר לסניגורים לחקור די באריכות את נציגי המשטרה. מצד שני, הוא יודע להגביל אותם בזמן, לחדד שאלות ולחתוך כאשר החקירה אינה ממוקדת ואין בה כדי לסייע לו בקבלת ההחלטה.
כמו ברוב תיקי המעצרים, גם סאלח מקבל מהמשטרה חומר חסוי. הוא מעיין בו במהירות, שדי בה כדי שיפגין לאחר מכן התמצאות בנאמר בו. עם זאת, כמו רוב שופטי המעצרים, הוא נוטה לכיוון המשטרה ונענה לבקשותיה. במקרה אחד, סאלח גם עונה במקומו של נציג המשטרה, כאשר שואל הסניגור מדוע חשוד אחר לא נעצר: "זה אחד הדברים שהם רוצים לעשות", הוא אומר. במקרה אחר הוא אפילו מתנגד ומחליט בבת-אחת: "בשלב זה אין צורך לעסוק בתוכן התלונה באולם פומבי".
את החלטותיו מכתיב סאלח תוך כדי עיון בחומר שלפניו, וניכר בו שהוא שמע את כל הטענות - למרות שכאמור בקשות המשטרה מתקבלות במלואן. באחד המקרים הוא עוצר לפני השורה הקריטית ופונה לצדדים: נאריך עד יום שישי או עד יום ראשון? לבסוף הוא מחליט על יום שישי, ומסביר בחיוך: "אמרתי ראשון, כי חשבתי שהיום יום חמישי".
התיק המרכזי הוא חשד לשוד מזוין בתחנת דלק בכפר מנדא. שני עצורים מובאים בפני סאלח, התוהה בקול אם לא דן ביום הקודם באותו תיק. מתברר שלא; "מרוב שודים..." הוא אומר. סאלח מדפדף בחומר החקירה בעוד הסניגור חוקר את השוטר בצורה תוקפנית (הוא נע קדימה ואחורה, עד שנעצר במרחק של מטר מהשוטר) ושחצנית-משהו, אשר דומה שהיא מכוונת בעיקר לעשות רושם על בני משפחתו של מרשו היושבים מאחור.
הידע המשפטי של אותו סניגור הוא כבר שאלה אחרת, וסאלח נאלץ להתערב כאשר הלה תוהה האם אפשר לייחס שוד גם למי ששמר בחוץ. "ודאי שכן", מזכיר לו סאלח את מה שלומדים בשנה א'. השוטר, רגוע מאוד, שולף את האַס שלו: שלושת החשודים הודו.
אחרי כמה דקות, סאלח מחליט שהגיע הזמן להתקדם: "תשאיר משהו לחבר שלך" - סניגורו של החשוד השני. "זו שאלה אחרונה, כן? ראיתי את הפעולות שיש לבצע [במהלך החקירה] וכולן מצריכות מעצר".
הסניגור השני קם וסאלח מנסה לייעל את העסק: "חברך מיצה את החקירה. יש כאן הודאות, תיק גמור ומושלם, צריך רק כמה השלמות ולהעביר לפרקליטות". בכל זאת, הסניגור מבקש להפנות את תשומת ליבו של סאלח לפרטים בתיק החקירה. הוא נענה, אבל מאבד לרגע את תשומת ליבו של השופט העסוק בקריאה. אחרי דקה-שתיים של חקירה, סאלח מנסה לקטוע: "החשוד מרחיק את עצמו מן העבירה, אבל האחרים מפלילים אותו".
לסיכום, שני הסניגורים טוענים שדווקא העובדה שמרשיהם הודו - צריכה להביא לשחרורם, שהרי אין עוד פעולות חקירה לבצע. סאלח לא קונה את הטיעון המקורי הזה, וקובע בהחלטתו שנותרו עוד פעולות חקירה לא מעטות שיש לבצע בטרם יוגש כתב האישום. החשודים מסוכנים ועלולים לשבש את החקירה, הוא קובע, ואף מביע חשש שכבר נעשה לכל הפחות ניסיון שיבוש.
לפני השורה התחתונה, שואל סאלח את נציג המשטרה האם ארבעה ימים יספיקו להשלמת החקירה. התשובה החיובית אומנם מהוססת, אבל זה פרק הזמן שמקציב סאלח.
ולסיום: בזמן ההמתנה לתיק הבא, סאלח מגלה בשורות הקהל שני מכרים ומחליף איתם ברכות בערבית - בהחלט מחזה לא שגרתי.
השורה התחתונה: איזון נכון בין יעילות לדיון הוגן, אם כי כמו רוב שופטי המעצרים - סאלח הולך עם המשטרה. היה ראוי שישמש יותר לפה עבור החשודים וסנגוריהם, שאינם יכולים לראות את החומר החסוי. מזג שיפוטי: 8. יעילות: 9. 