השימוש בחומרי רקע תקופתיים הינו שכיח ביצירות ספרות, ובמיוחד כאשר מדובר ביצירות ריאליסטיות, כי הוא מוסיף לאמינותה של היצירה ולרלוונטיות שלה לקורא. אלא שרק קורא בן דורו של הכותב מזהה בקלות את זמנה של העלילה, אם מוזכרים בה מנהיגים שהיו מעורבים באירועים ובפרשיות שהתרחשו בתקופתו. אך לקוראים מדורות מאוחרים, יהפוך היתרון המיידי הזה של היצירה למכשול גדול, כי יהיה עליהם להיעזר בלקסיקון אישים כלשהו כדי להבין, מדוע זכו ישראל גלילי או יגאל אלון להיכלל בעלילת רומן ריאליסטי משנות ה-60' או ה-70'. לפיכך, אין שום ודאות כי שמות שני המנהיגים "הנשחטים" ברומנים שיעמדו לדיון בהמשך, עודם זכורים לקוראים שנולדו אחרי השנה שבה התפרסמו רומנים אלה.
האיש שתום העין בזכות התפקידים הרבים שמילא לאורך זמן בחיי המדינה, זכה משה דיין להופיע ביצירותיהם של הסופרים הישראלים יותר מכל המנהיגים האחרים שהצמיח דורו. אך שום תיאור שלו לא היה כה ביקורתי כמו זה שהופיע בעלילת "חיוך הגדי" (1983) - הרומן הראשון של דויד גרוסמן.
סיפורו של משה דיין הוא יחיד בסוגו. הוא היה המנהיג הנערץ ביותר אחרי בן-גוריון עד מלחמת יום כיפור, אך עקב תוצאותיה הטרגיות של מלחמה זו, הלכה והתפוגגה ההערצה אליו מאז שהסתיימה ועד פטירתו בשנת 1981. באכזריות, לא זכרו לו אחרי מלחמת 1973 את תרומתו הגדולה למדינה בכל השנים הקודמות. ואכן, באמצעות אחד מגיבורי "חיוך הגדי" - קצמן, שהכיר את דיין אישית - מנה גרוסמן בעלילת הרומן "חיוך הגדי" את כל חטאיו של דיין ואף הפליג להסבר פסיכולוגי בלתי מחמיא בעליל לעשייתם.
אחרי שהשתתף קצמן "בכתישת קלקיליה במלחמה", זימן אותו דיין כדי למסור לידיו "את הפיקוד על מחנה הפליטים שזרמו מקלקיליה לשכם". אך בשיחה שהתקיימה ביניהם במעמד זה "דימה קצמן כי הצליח ללכוד כמה מקווי האופי החמקמקים של דיין". גם לאחר זמן - כאשר שוחח על דיין עם אורי, עוזרו בעל "חיוך הגדי" - זכר קצמן את ההגדרה שבאמצעותה סיכם לעצמו את אופיו של דיין: "דיין היה בעיניו כזאב הכלוא, הבודק בכל רגע, בתנועה נכפית, את פינות הסוגר שלו. כל חייו היו רצף עצבני של התנועה הזאת. בצעירותו היה מסכן עצמו עד מוות בשדות הקרב, ולא ידע מהו הדוחף אותו כך. אחר-כך היה נואף עם נשים לעין כל, ומפר את חוקי המדינה, צולל ויורד לקברים עתיקים ובוזזם, וגם בכך לא היה לו די. משהו עדיין היה חסר: תשובה לשאלה מציקה שהרעילה את חייו ולגלגה על תבונתו. אחר-כך זינק אל הפסגה הפוליטית, וכְבשהּ, כשם שכבש קודם לכן את הפסגה הצבאית; הוא נעשה עשיר מאוד ולהוט עוד יותר אחר עושר; לבסוף אף נשאה אותו מרירות חיפושיו עד לג'ונגלים הממולכדים של וייטנאם, ועדיין לא ידע...שהסוגר הזה שבו הוא כלוא, בנוי מן החומר הגמיש ביותר שבנמצא, שעשוי הוא להימתח עד אין קץ, כי אין לו קירות או גג. ואין לו קרקעית. ואדם יכול לדור בו כל ימיו, ולא לגעת בו ממש. ולא להכיר את עצמו על-פי המגע הזה, והוא נידון להמשיך ולנדוד כל ימיו במסעות-צייד סהרוריים, ולקטול אחרים בדרכו, ואל גבולו הצונן שלו - לא יגיע".
הדימוי שבו הישווה קצמן את נערצו דיין ל"זאב כלוא", המתרוצץ חסר מנוחה בתוך סוגר בלי להבין את מניעיו "לנדוד כל ימיו במסעות-צייד סהרוריים", מופיע בהמשך הרומן בסצינה שבה ייהרג קצמן עצמו, בנסותו לשחרר את עוזרו, אורי, מידי חילמי, רועה הכבשים מהכפר ענדל. בסצינה זו רואה קצמן בעיני רוחו את פניו דומים לפניו של נערצו בעל "חיוך המוקיון הזכוכיתי", שהוא-הוא "החיוך הזאבי". ורק ברגע מותו מצליח קצמן "לדלות חיוך רך ומופתע", את "חיוך הגדי" של אורי, "ממעמקים רחוקים מאוד, מאיזו קרקעית נשכחת ונכספת" בנפשו. דיין הובלט ברומן הזה של גרוסמן כסמל הרוע והאכזריות, שמקורם בטבע נפשו הזאבית. ועל-פי זאת הצדיק גרוסמן את סופו של קצמן, המייצג ברומן את "הכיבוש", כי רק במותו יכפר קצמן על הפשעים שביצע כלפי הפלשתינים בשליחות מדיניותו של דיין - "האיש שתום העין, בעל פני הבובה והקול החלול".
"מיכאל" המסוכן לעצמו בעוד שגרוסמן יצא בביקורת זו על המדיניות של דיין אחרי מלחמת ששת הימים כשנתיים אחרי פטירתו של דיין ב-1981, ברומן "עשו" (1991), בחר מאיר שלֵו כמטרה ל"שחיטה" את מנהיג שממדיניותו בנושא "הסכסוך" סלד, את
יצחק שמיר, בעודו מכהן כראש הממשלה של מדינת ישראל בין השנים 1990-1988 וגם בשנת 1992.
"עשו" הוא הרומן המגובש ביותר של שלֵו, ובה בעת גם הפוליטי מכולם. ואם אין מזהים במועד כי הוא כתוב בצופן האלגורי - מחמיצים לחלוטין את "הבשורה" שהצפין המחבר בעלילתו: כי הנה מתקרב מועד הסבב השני במאבק שבין התאומים על "הירושה", שבשנת תש"ח זכה בה "יעקב", ובסבב הזה ישיב לעצמו "עשו" את מה שהפסיד בסבב הראשון. דומה, שמיותר לציין כי זהו "התסריט" שעליו מתרפקים הפלשתינים וכי על-מנת להגשימו, יזמו את כל המלחמות נגד ישראל, אחרי תבוסתם במלחמת 1948.
ואכן, עלילת "עשו" מספרת על יריבות מתמשכת בין אחים תאומים על ירושה. האח, אשר מתוך הזדהות עם העוול שעשה יעקב לעשו בסיפור המקראי, מכנה את עצמו "עשו" בעלילת הרומן, מספר בגיל 55, כיצד גזל ממנו אחיו יעקב את הירושה שלושים שנה קודם לכן, כאשר שניהם היו כבני 25. כדי להבין על איזו ירושה נאבקו אז, יש לשים לב לתאריכים הפזורים בטקסט.
עלילת המשפחה מתחילה בשנת 1898 - כשנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשוויץ. באותה שנה פיקד סבא מיכאל, שהגיע ממניעים דתיים בראש צליינים לארץ ישראל, על גרירת פעמון אדיר שנועד לכנסייה הפרבוסלבית בירושלים. ב-1927, כשהתאומים היו בני ארבע, העמיסה הגיורת שרה, בתו של אותו סב מיתולוגי, אותם ואת אביהם, אברהם לוי, על עגלת הפטריארך, ומילטה בה את בעלה ואת ילדיה מירושלים אל הכפר שבעמק, והקימה בו מאפייה לפרנסתם. התאומים שותפו מילדות בעשיית הלחם ובמכירתו.
ברבות הימים התגלה יעקב כנחרץ במעשיו מאחיו "עשו". הוא השתלט על המשקפיים, שהיו אמורים להיות בשימושם המשותף, וגם דחק את רגלי אחיו בחיזורו אחרי לאה, הנערה היפה שהגיעה לכפר. הורי התאומים לא היו תמימי דעים בזיהוי היורש שראוי להפקיד אותו אחריהם על הפעלת המאפייה. בעוד שהאם, שרה, תומכת ביעקב, נזף האב, אברהם, במועמד שלו - ב"עשו": "אתה חושב שכל העולם זה רק סיפורים מהספרים של יחיאל שלך? עוד מעט כבר צריך להחליט מי יקבל את המאפייה. אתה רוצה את הירושה או שאתה רוצה להישאר רעב, כמו חתול שגרה בפח-זבל של אלמנה?".
וכך, כעשרים שנה אחרי שהוקמה המאפייה ב-1928 - ולפיכך אנו כבר בשנת 1948 - הוכרע הסבב הראשון על הירושה בין התאומים בנאמנות מלאה למסופר בפרקי ספר "בראשית": יעקב זכה במאפייה וגם בלאה היפה, ותאומו, "עשו", עזב את הכפר, היגר לאמריקה ושם, בגלות, התקיימה לגביו נבואת אמו: "לא יהיה לך משפחה. לא יהיה לך ילד. לא יהיה לך אדמה".
כלומר, ב-1948, בסיום הסבב הראשון, זכה יעקב בכל - באדמה, באשה ובמאפייה - בעוד ש"עשו", הטוען השני לירושה, נושל מכל אלה והפך באמריקה ל"איש של מילים ומתכונים". רק כעבור שלושים שנה, אחרי שנודע לו על ההחמרה במחלת אביו, שב "עשו" לכפר ילדותו. שובו בהווה של העלילה, בשנת 1978, הציף מחדש את המאבק בין התאומים על הירושה - על המאפייה ועל האשה. התאריכים הקובעים שפורטו עד כה מלמדים שבעלילת הרומן הוצפנה אלגוריה על הסכסוך הערבי-ישראלי, ושלא במקרה נקשרה אלגוריה זו לסיפור הקדום במקרא על היחסים בין התאומים יעקב ועשו.
במשך שלושים השנים שחלפו בין זכייתו של יעקב בירושה ב-1948 ובין שובו של אחיו מאמריקה לכפר ב-1978, התאמץ יעקב להבטיח שצאצאיו יחזיקו אחריו בנכסי המשפחה. את בכורו, בנימין, הכשיר להיות יורש, וכבר כשהיה הילד בן שש, הטביע ברצפת הבטון החדשה שיצק במאפייה את כף ידו, בצד כף היד של עצמו, וחרט במלט הרך "
יעקב לוי ובנו בנימין אופים, אפריל 1955" (שנה לפני מלחמת סיני) והבהיר לילד את המשמעות הסמלית של המעשה: "אתה תגדל ותעבוד כאן, כמו אבא וכמו סבא". תקווה זו של יעקב לא התגשמה, כי כעבור 12 שנה נהרג בנימין במלחמת ששת הימים. אך לא איש כיעקב יניח לירושה להישמט משושלתו. כדי להעמיד יורש תחליפי לבנימין, אנס יעקב את לאה ועיבר אותה. כך בא לעולם מיכאל, שעליו משגיח יעקב כעל בבת עינו.
אלא שמיכאל רחוק מלהיות יורש ראוי. ואלו מוזרויותיו: יש לו ראיית לילה מושלמת, ו"הילוך עליז, ספק מהלך קדימה ספק מנתר לצדדין, ואת שתי זרועותיו הוא מנופף כמנסה להמריא" (137), כי אינו מבחין בין דמיון ובין מציאות ונוהג לבדות סיפורים חסרי שחר על מלאכים המלמדים לעוף. בנוסף לכך הוא מתנחל בכל מיני מקומות בבית ובכללם גם על יצועה של אמו (378-376). וחמור מכל: אין הוא מסוגל להרגיש כאב, ולכן אינו יכול להימנע מסכנות. לפיכך, מפקיד יעקב את שמעון, בנה הבוגר והחיגר של דודוץ', להגן על היורש המסוכן לעצמו, אשר בו מגולמת תקוותו האחרונה, שהירושה לא תישמט מזרעו.
מיכאל ושמעון ב-1991, השנה שבה התפרסם הרומן, היה עדיין סיכוי שהקוראים יזהו פרשה פנים-משפחתית זו כאלגוריה פוליטית, וגם יבינו על אלה מאורעות הגיב שלֵו בתיאורו של מיכאל - היורש המסוכן לעצמו. אך גם להם, ולא כל שכן לקוראים שהינם כיום בני עשרים, והמגיעים לרומן זה לראשונה בשנת 2011, כבר נחוץ להציג את המידע הבא: ב-1983 בסיום מלחמת "שלום הגליל" (הלא היא מלחמת לבנון הראשונה) פרש מנחם בגין מתפקידו כראש הממשלה. פרישתו הותירה את הליכוד, מפלגת השלטון, ללא מנהיג. כך הגיח לראשות הממשלה מחליפו של בגין - יצחק שמיר, איש לח"י מרכזי ומראשי המוסד, שכינויו במחתרת היה "מיכאל". ועל "מיכאל" זה מוסב כל התיאור הסאטירי ששולב ברומן "עשו" על היורש המגוחך והמסוכן לעצמו, שעל שמירתו הפקיד יעקב את שמעון.
גם שמעון מוכר לנו מהפוליטיקה של שנות ה-80', סמוך לפני שנת פירסומו של הרומן. אחרי הבחירות ב-1984 הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שבה חלקו ביניהם ברוטציה
שמעון פרס ויצחק שמיר את ראשות הממשלה. ממשלה זו המשיכה להתקיים גם אחרי הבחירות ב-1988, אך הפעם עמד בראשה שמיר-"מיכאל", עד שזו הופלה בעזרת "התרגיל המסריח" ב-1990. הרומן "עשו" הגיב במועד פרסומו על שיתוף הפעולה של שמעון פרס ומפלגת העבודה עם מפלגת ימין, שאז עדיין האמינה בארץ ישראל השלמה, ועם ראש ממשלה - הלא הוא שמיר-"מיכאל", שלא הכיר בשום זכות ירושה של "עשו" על ארץ ישראל.
משום כך פתח שלֵו את הרומן בפרקים שבהם סיפר את קורותיו של הדוכס אנטון כאשר הגיע לביקור בירושלים בשנת 1898 - פרקים שלכאורה יכול היה לוותר עליהם, מאחר שאינם מתקשרים ממש לקורות המאבק על הירושה בין התאומים יעקב ו"עשו". בירושלים נפל הדוכס אנטון ברשתן של צועניות הנוואר. הן פיתו אותו וגררו אותו למחילות התת-קרקעיות של ירושלים, ושם קיעקעו על אפו במיקרו-גרפיה את 12 הפסוקים הראשונים מפרק כ"ה ב"בראשית". פסוקים אלה מספרים כיצד פתר אברהם את המאבק על הירושה בין יצחק ובין ישמעאל: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם (וישמעאל בכללם - י.א.), נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" - כלומר: מזרחה לנהר הירדן.
סיפור מיתי נוסף, על האופן שהוכרעו בתקופת האבות מאבקים בין יורשים על ירושה, הבליע שלֵו באנקדוטה ששילב בגוף הרומן, בסיפור על סאלומו סאלומו - סבו של שמעון - זה שמינה יעקב לשמור על הילד מיכאל שאינו מרגיש כאב. סאלומו סאלומו נודע בבגרותו כמיקרו-גראף מחונן, אך כבר כילד התפרסם כבעל זיכרון מופלא. בהיותו בן תשע, שינן את רשימת השמות בפרק ל"ו ב"בראשית" וידע לקרוא אותה בעל-פה קדימה וגם אחורה. בפרק הזה משולבים, כידוע, הפסוקים המספרים כיצד נפתר המאבק על הירושה בין יעקב ועשו: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב משבת יחדיו, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. וישב עשו בהר שעיר עשו היא אדום" - כלומר: מזרחה לנהר הירדן.
שני הסיפורים מהמקרא חוזרים על אותו פתרון: כאשר שני יורשים תובעים לממש את זכותם בירושה, אין מחלקים אותה ביניהם, אלא יורש אחד זוכה בכל והיורש השני חייב לקבל עליו את דין הטרנספר. שלֵו בחר ללחום בסיפורים מיתיים אלה מחיי האבות בתורה, כי להנחתו עליהם מבסס הימין הפוליטי את הפתרון שהוא מציע לפלשתינים בימינו: להגר מזרחה לנהר הירדן ולהגשים בממלכת ירדן את שאיפותיהם הלאומיות. למעשה, התגייס שלֵו ברומן "עשו" להציג כבלתי מציאותי את פתרון הטרנספר מרצון של הפלשתינים לסיום הסכסוך במזרח התיכון - שעל-מנת להחדירו בשיח הפוליטי ייסד
רחבעם זאבי ("גנדי") ב-1988 את מפלגת "מולדת".
באמצעות הלעג לפיזיות של שמיר-"מיכאל" ולתכונותיו הייחודיות המסכנות אותו עצמו, ביקש שלֵו להבהיר כי הסכסוך במזרח התיכון לא ייפתר באופן שנפתר סכסוך על הירושה בין יצחק ובין ישמעאל ובין התאומים יעקב ועשו בסיפורים המיתיים המסופרים בתורה. אפילו התוצאה של סבב הירושה הראשון משנת 1948, שהותירה בידי הצאצאים של יעקב הרבה פחות מהגדה המערבית לירדן, ובוודאי פחות מחזון ארץ ישראל השלמה, הולכת ומתבררת כתוצאה זמנית. כעבור 30 שנה, ב-1978, השנה שבה מתרחשת עלילת הרומן "עשו", כבר האמין שלֵו, שמתקרב סבב שני ושתוצאותיו תהיינה שונות.
להשלמת פירוש זה נחוץ להזכיר, כי ברומן "עשו" מיוצג גם השמאל. מייצגת אותו רומי, בתו "האדומה" של יעקב, המכירה בזכויות הירושה של דודה במאפייה, ולכן היא מעודדת אותו לחדש את המאבק באחיו ולתקן בכך את העוול שנגרם לו כאשר נושל ב-1948 מחלקו בירושה. ובמרומז, מאיים הרומן, כי אם לא יורחקו מפלגות הימין מהנהגת המדינה, יתגלה כמופרך לא רק הפתרון התנכ"י על ארץ ישראל השלמה, שעליו חולם המחנה הלאומי, אלא שבעטיו של ימין המונהג על-ידי שמיר-"מיכאל", יישמטו מידינו גם תוצאות סבב הירושה הראשון משנת 1948 - מדינת ישראל בגבולות שביתת הנשק, שהחזיקו מעמד עד שנפרצו ב-1967, במלחמת ששת הימים.
העיקרון הפרשני אף כי הסוגה הפוליטית היא סוגה לגיטימית וכי אם זו נכתבת על-ידי כותבים טובים ומיומנים, אין היא נחותה כלל וכלל, עצם חשיפתן של היצירות שנדונו במסה זו כיצירות פוליטיות קוממה משום-מה את מחבריהן. שלושתם התנגדו לעצם השיוך של יצירתם לסוגה הפוליטית, וכל אחד בדרכו לא רק שלל את פירושה ככזו, אלא גם מצא את ההזדמנות לגנות את הפרשן על כך ששקד לחשוף את היותה כתובה בצופן האלגורי - המותאם במיוחד להבעת תגובה פוליטית על נושא אקטואלי בחיי המדינה, ובוודאי לביצוע "שחיטה" של מנהיג אשר להשקפתו הפוליטית מתנגד הכותב.
מאחר שאי-אפשר לנהל דיאלוג ביקורתי עם סופר המתכחש למה שכתוב ביצירתו, וגם משום שקוראים רגילים לאמץ את עדותו של הסופר על יצירתו ונוטים להעדיף את פירושו על הפירוש שמציע לה מבקר הספרות, יש שני נימוקים שכדאי לקורא לשקול אותם, אם ברצונו לנקוט עמדה במחלוקת הזו. הנימוק הראשון - שום מבקר לא יצליח לפרש יצירה כפוליטית, אם אין היא מכילה "חומרים" המאפשרים לפרש אותה ככזו. והנימוק השני - הספרות הישראלית הייתה מצטיירת כמוזרה מאוד, אילולא נכתבו בה בכל שנות קיומה של המדינה יצירות בסוגה הפוליטית, וּודאי אילולא שגשגה בה סוגה ספרותית חשובה זו מאז סיום מלחמת ששת הימים ואילך. הסופר הישראלי אינו מנותק מן הסובב אותו. גם אם אינו מעוניין להיות מעורב בנעשה במדינה, ואף אם החליט מראש לפעול כאסקפיסט ולהתנזר מתגובה על אירועיה, בעל כורחו הוא סופג את המתרחש בה, ולכן גם מגיב על האקטואליה.
על יסוד הנחות אלה, חזרתי וניסחתי ברבים מפירושַי לרומנים של סופרי הדור את העיקרון הפרשני הבא, המסביר במה מתייחדת הספרות הישראלית מכל ספרות הנכתבת במקום אחר בעולם בעת הזאת: בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כצֵל לרובד הגלוי שלה - לנושא העל-זמני המסופר בעלילתה - גם תגובתה הסמויה לענייני זמנה. במיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן המלחמות ששכנותיה כפו עליה. ולכן, גם כאשר הטקסט מצטייר כ"שירה" טהורה, מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של "פרוזה" - תגובה על ענייני דיומא ומצוקות העֵת.
