תערוכת צילומי ליאוניד פדרול במוזיאון לאמנות רוסית ברמת גן, (שליד תיאטרון הספריה ותיאטרון רמת גן), מהווה אנטי תזה לצילומים התיעודיים שהשתלטו על מרחב התערוכות, וכן לשימוש בצילום יחד עם מדיות אחרות, כמו קולאז'ים ועוד. ייחודה של אמנותו של פדרול היא בצילומי נופים מהפנטים, הן בנושא שלהם, אך, ובמיוחד - בבחירת הפריים, שעות וזמן הצילום, הצבעוניות והחומריות שלהם. הוא פשוט מחזיר אותנו כמו בציור הטוב, לעידן המאה התשע עשרה, בערכים ובאיכות של צילומיו. עוד בשנות השמונים למאה ה-20, כששימש מדען וצלם בשירות הממשל הרוסי, נשלח להיות חלק ממשלחת שהיעד שלה היה לצלם נופים בפסגות טיבט וקירג'יגיסטאן, פסגות שאדם רגיל לא מסוגל להגיע אליהן. הודות לכושר האלפיניסטי שלו, הצליח להפיק צילומים של ההרים השגיאים המושלגים, צוקים מדהימים וגיאיות למרגלותיהם, באיכות וסגנון המזכירים את צילומי אנסל אדמס את נופי היוסמיטי פארק בארה"ב. לאחר עליתו לישראל ב-1994, צילם עבור הניישנאל ג'אוגראפיק צילומים באזור ים המלח, והתאהב בנופי הבראשית שם. להם הוא מקדיש את עיתותיו מאז ועד היום. במשך הזמן הוא זכה במדליות זהב, כסף וארד בתערוכות בינלאומיות רבות על הישגיו בתחום הצילום, ומנהל את מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. מה יש בתערוכה שכה עוצר נשימה? ליאוניד צירף שתי סדרות צילומים שלו - אלו משנות השמונים של הרי טיבט וקירג'יסטאן, וזו מים המלח. בשתיהן - הציבה האוצרת לסיה וויסקון את העבודות בחלוקה לסדרות-משנה, כשהרואה אינו יכול להתעלם מהמשותף לשתיהן. לדוגמא: לוע בתוך קצהו המושלג של הר - מול צילום בולען באזור ים המלח, מלא מים כחלחלים, המוקף בטרשים חומים כהים באור השקיעה על ים המלח. החור השחור בהר המושלג, שבצילום בשחור-לבן בקירג'יסטאן, נראה כמו לוע הר געש, ומסביבו פסגות ההרים השגיאים המושלגים. כך גם בצילום פיסגת הר מושלג עליו מטפס חבר במשלחת, כשמהפיסגה יורד השלג במעין קיפולים רכים לאורך, כמו היו יריעת בד קטיפה. ובאותה עת - צילום ההרים החומים מסביבות ים המלח, רכס המתחלק לתת-הרים בטור, הנדמים לקיפולי אדמה של הנוף, תוך משחק הצללים של קפלי הנוף - כשאלה מול קפלי השלג בסדרה הקודמת, מדגישים את יכולתו של הצלם לבחור דווקא במראות כה נדירים אלה עם צורתם הכה ייחודית. הצילומים בשחור-לבן של ההרים הקפואים, כשעליהם נראים מטפסי ההרים מהמשלחת כמו זבובים קטנים, מלאי עוצמה של הנוף שכף רגלו של אדם לא דורכת שם כמעט, למעט משלחת כגון זו. צללי צידי ההרים והמשטחים הלבנים הבוהקים, מהווים מיחבר יפהפה ומושלם, כמו בציור אקדמי, שכאן במחוזותינו נדיר למצוא. כל זה - כשבתערוכות צילום רבות שמציפות את הגלריות והמוזיאונים בימינו, נושא הנוף כמעט ולא קיים, ואם כן - אז רק בצילום עיתונאי ומתעד. שם הפשטות והבנאליה חוגגות. כשם שבמאה התשע עשרה הגיעו לשיאם ציורי הנוף כמו של טרנר, והטבע במלוא הדרו בסערות בלב ים או בנופי הרים מופלאים - כך צילומי פדרול תופשים אותך בצווארך, וממלאים אותך בהשתאות ופליאה. איך יכול היה להגיע לנופים כאלה, וכה להצליח בבחירת השעות המועדפות (זריחה, שקיעה), בבחירת העונות (סתיו, אביב וחורף) והכי חשוב - בחירת הפריימים. בלי פוטושופ, בלי שינוי צבעים וכל "שדרוג" אחר שהפך כיום לטבע שני לכל צלם - מצליח פדרול להמם את עינו של כל רואה. בצילומי ים המלח, הוא מגיע לשיאים חדשים. מראה הצוק הענק שבשמאל לצילום, כשבמרחק נראה עץ שיטה בודד על-רקע כל הפנורמה של הנוף, ובצילום אחר של עץ בודד שנעקר משורשיו, ומוטל לרגלי הנוף ההררי כאבן שאין לה הופכין - שניהם כמו מנבאים את הכליון הממשמש ובא על ים המלח. כליון הנגרם על-ידי האדם עצמו. משהו שיש בו מעין אזהרה. תערוכת פדרול במוזיאון הרוסי היא חוויה שאין להחמיצה. בחלק אחר של המוזיאון מתקיימת תערוכה מרתקת של פסל-אמן יפני-ישראלי, ועליה נספר בקרוב.