שמרתי עימה על קשר רצוף במשך החודשים והשנים מאז אשר "שידכתי" בינה לבין מכון ז'בוטינסקי. מפעם לפעם הבטיחה לי טיוטות ראשונות של הספר, סיפרה לא-אחת שהיא מתקדמת באופן 'פנטסטי', אמרה שיש לה כבר מעל ל-150 עמודים כתובים ברוסית, אבל גם לא חסכה ממני את צרותיה. היא אכן הייתה חולנית ודיכאונית, אבל - מה שחשוב יותר - תמיד מרתקת בשיחתה כמו גם בכתיבתה, בעומק תובנותיה והגיגיה.
"אין לי כוחות" - אמרה בדרמטיות בפתח אחת משיחותינו הטלפוניות האחרונות - "הייתי במוות קליני". ועם זאת ניסתה להרגיע: "אני ממשיכה לכתוב את הספר על ז'בוטינסקי, שעליו אני חולמת כל ימי חיי. דווקא כתיבת ספר זה כרוכה בצרות ובבעיות. זה ממש מיסטי"...
לפטר קריקסונוב קשה במיוחד דבר הסתלקותה: "ארבעים שנה אני מכיר אותה, עוד מקייב, ובוודאי מאז שעלתה ארצה ב-1976... עצוב שהספר על ז'בוטינסקי לא הגיע לכלל סיומו. להערכתי היא כתבה רק 60-50 עמודים, אבל בשבילה זה המון, כי כל הכתיבה שלה מתומצתת ודחוסה. אעבור על כתבי היד שהותירה אחריה ואז נוכל לראות אם אפשר לפרסם משהו מעזבונה הספרותי".
כמעט באנונימיות גמורה נעלמה מנוף חיינו האישה הרגישה והשברירית הזו, עליה אמר פעם סר ישעיה ברלין המנוח: "מאז התקופה של אנה אחמטובה, לא קראתי פרוזה רוסית פיוטית כמו של מאיה קגנסקיה".
פרט לערוץ 7, דומני ששום כלי תקשורת עברי, מודפס או אלקטרוני, לא הזכיר את דבר מותה של אשת-רוח ענקית זו, יוצאת-דופן ומיוחדת בנוף חיינו הספרותיים. גם לא ב
הארץ, שבמדורו הספרותי המעולה פורסמו מפעם לפעם מסותיה בתרגומו של קריקסונוב, לטובת שוחר התרבות העברי.
כמובן, בכלי התקשורת ברוסית, בקרב ציבור המשכילים דוברי רוסית שבישראל, הידיעה בדבר פטירתה ב"הדסה" לאחר שהאנטיביוטיקה שניתנה לה לא הצליחה להדביר וירוס שפשה בגופה, נפוצה במהירות והיכתה בהלם את קוראיה ומוקיריה הרבים. והתקשורת בעברית? - זו הייתה עסוקה בשבוע שעבר בעמודים שלמים, בטורים ארוכים, שהוקדשו לאחד בן 17 - ג'סטין ביבר שמו. בושה.
האם נטיותיה הימניות, התנגדותה לתהליך אוסלו, היו בעוכריה, במותה כמו גם בחייה? האם תוסיף הברנז'ה התרבותית הישראלית להדיר מן הזיכרון התרבותי-קולקטיבי את שמה, זכרה וכתביה של אשת הספרות והוגת-הדעות קגנסקיה?
בערב פסח תשע"א - מעטים אולי יודעים זאת - איבד עולם הספרות הרוסית-בעברית את אחת הנשים האינטלקטואליות יוצאות-הדופן והמיוחדות שחיו בתוכנו ויצרו בצנעה אי-שם בפאתי ירושלים, במשך שנות דור. האם עתה, אחרי מותה, נדע להעריך קצת יותר טוב את תרומתה הייחודית של מאיה קגנסקיה המנוחה לתרבות היהודית והאוניברסלית? האם יידעו משרד התרבות וגורמי התרבות שלנו להציב לה יד וזיכרון, כיאה וכראוי לתרומתה ההגותית-ספרותית?
