בתיאטרון ערבי עברי ביפו קבוצת שחקנים חמישה במספר - שלוש בנות ושני בנים בוגרי סמינר הקיבוצים המעדיפים להקרא אנסמבל הציגה מופע סאטירה. ההצגה מבקרת בצורה הומוריסטית אירועים שקרו במלחמות, מלחמות, יחסי יהודים ערבים ועוד. הכל בדיבור, תנועה, שירים ומוזיקה ובקצב מהיר ביותר. הכל מוגש בצורה חביבה ,רעננה,מלאת מרץ ונעורים. המוטו הוא "אני מול עצמי ומה שנאמר בעצמי".
ראינו בהצגה איך להרוג ויחד עם זאת איך לרפא. הדבר מצחיק כי השחקן הוא גם חייל וגם מציל חיים. טוב לישון באהל כי זה מחבר אותנו לארץ ולאדמה. הכל מוגש בהומור, בעדינות, בלי לפגוע, ללא כוונה רעה אלא להבהיר, להדגיש, לבדר, להצחיק. אנו עדים לאירועים שקרו והם מוגשים בהומור כסאטירה עם משמעות אחרת ועם פרוש שונה. בקצב כמעט רצחני עוברים מנושא לנושא במהירות הבזק ללא כל קשר בין הדברים ובכל זאת הכל מוגש בבהירות ובחיוך רב.
הערבי מספר איך מפסיקים אותו כל רגע ולא מאפשרים לו לסיים. אין הגיון במלחמה זה ידוע ונשאלת השאלה האם אנו מאבדים צלם אנוש. אירועים ותופעות רציניות מוגשים כבדרך אגב בדרך שלא התכוונו והתכוננו עליה.
השחקנים עושים עבודה יפה ומצהירים כי הם עושים משהו אחר. הם לא אוהבים תיאטרון ועושים כאמור משהו אחר כי הם חדורי תחושת שליחות וגאוה, רואים את עצמם נאורים, ליברליים, שוחרי זכויות אדם וצדק ומתארים את המציאות כפי שהם רואים אותה בצורה הומוריסטית משעשעת.
המופע גובש, לדבריהם עוד בהיותם בלימודים במסלולים השונים של הסמינר ועליו הם עבדו כשנה תוך ביקורת על מעשיהם - מעשינו והסביבה בה אנו חיים.
יעל טל כתבה וביימה מופע נהדר, קיצבי, משעשע בעל אמירות חזקות שאפשר לצחוק ולחייך בו למרות הדברים הרציניים הנאמרים בו כי זו דרכה של הסאטירה. נעמה רדלר אחראית על כל מה שקשור למוזיקה היפה, התלבושות והתפאורה עוצבו על-ידי רויטל כרמל ומשתתפים במופע גם כיוצרים עמיחי אלהרר, ניר וידן, אתי וקנין, הדר טלמור ונעמה רדלר. כדי שנוכל "לראות" את המשמעויות השונות נדב ברנע האיר לנו היטב את הבמה.
לראות או לא לראות: מופע קומפקטי, מעניין, משעשע, מעורר למחשבה שכדאי וראוי לראות.
