סיפור האוצר של נפוליאון מבוסס על מוטיב אגדתי עממי שרווח בקרב יהודי מזרח אירופה. כנראה, על-רקע המצוקה והדלות בהן היו נתונים היהודים אז, לצד משיסות ופוגרומים מצד הגויים. כך העניקו החלומות על אוצר שיימצא ויגאל אותם מעליבותם ומצוקתם, קורטוב של אור לחייהם. הנאיביות של היהודים שבסוף הכל יהיה טוב, היא שהחזיקה אותם חרף כל מהלומות הגורל.
מוטי אוורבוך עיבד את סיפורו של שלום עליכם וביים את ההצגה ביידישפיל ברוח הנכונה, כך שלצברים כמונו, שלא ידעו את הטעם של אז - נפרשת תמונה אמיתית של התקופה. מכאן חשיבותו של תיאטרון היידישפיל - לחדש את מקורות התרבות שלנו מאז, שלולא התרבות והמסורת - לא היו ממשיכים היהודים להתקיים כעם יותר מארבעת אלפים שנה.
מוטי גלעדי, כשרון ענק במשחק, בקולו העשיר והמלא שכבש את כל הבימה בעוצמתו, בחיתוך היידיש הנכון והמדויק של יהודי פולניה אז, הוא גיבור המחזה - הגביר של העיירה. לאחר פגישה שלו שנמשכה כמה ימים עם הפריץ, נפוצו שם שמועות שונות ומבהילות, על הריסת כל העיירה בקרוב. הישועה הגיעה ממטבע זהב שמצא ילד, שמכך הסיקו שאוצרו של נפוליאון מצוי במקום שרק הילד יודע היכן .בינתים, כל אחד מאיים להודיע על מציאות האוצר לשלטונות, אם לא יקבל את מה שהוא מבקש מהגביר.ומחיר הסחיטה - בתו החמודה של הגביר (מירי מאיר). ברוב יאושו, הוא נכנע, ומבטיח אותה לאשה לכמה אנשים בעת ובעונה אחת. הבלגן חוגג, וזה מה שמכניס טעם וחיוך לצופים בהצגה. איזו תסבוכת. ואיך יוצאים מזה?
היחיד שלא צמא לזהב, ובו בוחרת הכלה המיועדת כחתן - הוא דורי אנגל המקסים, שמגיע מארץ ישראל, ומלהיב בסיפוריו על העצמאות הכלכלית בגלל העבודה החקלאית המצליחה שם. כל שאר היהודים, בבגדים תקופתיים שעיצבה דלית ענבר, עסוקים או במריבות, או במיקסם השווא של החלומות. צוות השחקנים עושה את מלאכתו כראוי - מוניקה ורדימון כאשת הגביר המכובדת, ישראל טרייסמן, אירמה סטפנוב החיננית, יובל רפופורט, אליאן דבל-שור הנפלאה כמשרתת, עופר גולן, ניב שפיר כיהודי מלא הגוף, ואמיתי קדר שכאילו יצא מתוך ספרו של שלום עליכם, בכנות ובהתאמה לתפקיד כמו כל היתר.
אנבלה, וותיקת שחקני היידישפיל, פורצת בסצינה נפלאה במערכה השניה, והשירים שכתב מיכאל פלזנבאום והריקודים שעיצבה מיטל דמארי להצגה היוו את האיזון המלבב למציאות בה היו נתונים היהודים, ועינגו את הצופים הודות לקולות הנהדרים של כולם. התפאורה המושקעת והמסוגננת של סשה לישיאנקי העשירה את הסיפור בפרטיה, והתאורה הנהדרת של מישה צ'רניאבסקי עם המוזיקה של הנגנים על הבמה, במיטב מסורת הכלייזמרים, היו יחד מירקם נכון ומוצלח ביותר להצגה.
לסיכום: הצגה שעיקר חשיבותה היא ברוחו של שלום עליכם הקורנת ממנה וממלאה את הצופים בניחוח של פעם, אך גם משאירה חומר למחשבה.
