שנתיים תקשורתיות לא קלות עברו על
ירון לונדון. זה התחיל קודם בערוץ 10 כשהחליטו להזיז אותו ואת החברצ'יק קירשנבאום לשעת שידור אחרת, לטובת סדרת המופת נשות הטייסים. באותה הזדמנות דרשו בערוץ 10 מעשר מהמשכורת שלהם, כי הזמנים קשים, ועכשיו כל הדיבורים האלה על מעבר חדשות 10 לאבו-גוש. כמה חודשים קודם לכן הוא חגג 70.
מאורע משמח, בכל זאת, יהודי חוגג 70. מצד שני, 70 זה גם העשור לפני יום הולדת 80. בין לבין, הוא הספיק לריב עם ג'ודי ניר מוזס
שלום, דרך הפייסבוק שלה. תארו לעצמכם. הוא אמר לה שהיא פרחה, כי הזמינה לבר המצווה של בנה פוליטיקאים ואנשי עסקים לחגיגה של הון ושלטון. היא מצידה טענה שלונדון בסך-הכל נעלב מזה שלא הזמינו גם אותו, ושבכלל, הוא סתם זקן ולא רלוונטי.
דון קישוט של השפה העברית בדרך לונדון עשה כמה פרויקטים דוקומנטריים, כולם כמובן, נוגעים לשפה העברית. באחד מפרקי הסדרה "לונדון פינת בן יהודה" ששודרה ב-yes דוקו (או "כן תיעודי" כפי שכינה זאת הטאלנט), הוא התגלגל לאולפנו של יוסי גיספן, התמלילן המצליח והמפורסם בז'אנר המזרחי. לאחרונה הוא נצפה בקרב המתוקשר עם
יהורם גאון בפרשת המצאנו-עוד-דרך-להחיות-את-השד-העדתי. לגופו של עניין, לונדון החליט לכתוב שיר, בתקווה שגיספן ימצא אותו בר הלחנה.
כך פתח לונדון וקרא - "את נשואה/ אני נשוי/ וכל פגישה קצרה מותנית בהמצאת סיפור כיסוי/ והכזבים/ קורי כזבים/ במיומנות רבה נטווים/ ומתוקים לנו מימינו הגנובים". ספק מטעמי נימוס ספק כי לא הבין את המילים, גיספן ניסה לרמוז ללונדון שישמור על עבודתו היומית, כי לאלבום הבא של אייל גולן הוא כנראה לא יכנס. "השפה היא קצת דינוזאורית", הסביר גיספן ללונדון המשועשע.
ירון לונדון אוהב לחשוב על עצמו כעל הדינוזאור האחרון. כשקירשנבאום חוצה את הספארי באפריקה, או מתעניין בחייהם של כפריים בחבל עלום בגרוזיה, לונדון חוצה את ספארי התרבות הישראלית. וכמו כל צייד טוב, הוא מבין שכדי לשרוד בין הג'ירפות לג'קי מנחם מ
האח הגדול, הוא חייב נשק ראוי. אז הוא מתחמש בטון המתנשא, זה שגם אקדמאים מלומדים ופרקליטים ממולחים מגמגמים למולו. אל תטעו, זהו לא נשק חדשני או מתקדם. לונדון התאמן בו עוד באירופה, כפי שאומרים בחמישייה הקאמרית.
גם שאלות יכולות להכאיב לחובתו (או לזכותו) רשומה גם סערה תקשורתית קטנה הקשורה בזמר ניסים סרוסי. בראיון לבלוג של העיתונאי זאב גלילי סיפר לונדון על אותה תקרית, שהחלה בשאלה תמימה, והסתיימה במחלוקת עדתית גדולה. השנה הייתה 1975, וסרוסי הגיע לאולפן התוכנית "טנדו", לאחר שלונדון שמע אותו ברדיו במהלך נסיעה. המראיין תהה על הפער בין מראהו המשונה לכאורה של סרוסי, לבין הצלחתו הגדולה. "אתה הרי לא אפולו", אמר לסרוסי. "שאלה מכאיבה אחרת הפניתי אליו", המשיך לונדון ונזכר, "אחרי שהשמעתי את שירו המפורסם ׳אמא׳. שאלתי: 'אתה חושב שזה שיר טוב? לא אסתיר את דעתי: השיר הזה איום מכל בחינה, ובעיקר מבחינה טקסטואלית: מתקתק, שגוי לשונית ומחורז שלא כיאות. בתמימותי חשבתי שאפילו המחבר עשוי להודות כי כתב את שירו כלאחר יד. יתכן מאוד שדעתי השתקפה בהבעת פני. אחרי שיצאנו מן האולפן נתקפתי בהרגשה לא נוחה. שאלתי את ניסים אם נפגע, והוא היה בטוח וזחוח. 'היה ממש מצוין׳ - אמר״.
הזחיחות של סרוסי, מתברר, לא עברה הלאה לקהל הצופים. אחדים אומנם שיבחו את לונדון על הראיון, אך רבים, לדבריו, שלחו לו מכתבים קשים המאשימים אותו בגזענות. באותו ראיון לגלילי, כבר הצליח לונדון לספק תובנות שבדיעבד - "הזמר העממי הוא נייר הלקמוס של היחסים הבין תרבותיים", הוא מסביר. "הזמר מבטא את מעמקי הנפש. הנהייה אחר סגנון מוזיקלי כזה או אחר מבטאת זהות תרבותית בעוצמה רבה". נו שויין. היה זה אחד מרגעי הפוליטיקלי קורקט הבודדים של לונדון, שלא התאמץ להיות כל כך מנומס בעשורים שבאו. במהלכם, הוא הפך מנציג המיינסטרים לזה שמתנשא מעליו, ממי שלקח חלק בעיצובו, לזה שלא מוזמן להשתתף יותר בשורותיו. כי אם כבר גירשו אותך מהמסיבה של המקובלים, אין סיבה לנסות לשמח אותם. אדרבא, הדרך היחידה של לונדון לשרוד היא להמשיך ולחבוט במיינסטרים, מלמעלה, עם פטיש של השכלה וחשיבות עצמית.
הדיון התרבותי שמתנהל היום בין מפיקי הריאליטי לאנשי התרבות הגבוהה לכאורה, התנהל כנראה בדמיונו לפני 20 שנה. לונדון ידע שיום יבוא ואיזה גיספן אחד ילעג לו כי העברית שלו טובה מדי בשביל למלא את קיסריה. אחרי הכל, אלה שאוהבים אותו ימשיכו לאהוב אותו, הוא חשב, ואלה שלא, גם ככה לא שווים את המאמצים שלו.
הבו לו הזדמנות להביך את עצמו גיספן, סרוסי וג'ודי ניר מוזס שלום הם רק כמה דוגמאות בודדות מתוך ארסנל ההתגוששויות בין לונדון והתרבות הישראלית. המשותף לכולן הוא אולי הנכונות של לונדון להכניס את עצמו לסיטואציות מביכות. דוגמה נוספת שנצרבה במוחי - אפשר שבאופן משעשע אפשר שכטראומה - היא האירוח של להקת בום פם באולפן לונדון וקירשנבאום. למעט בייגה שוחט עם תרבוש על הראש במעגל של דן שילון, אי-אפשר היה למצוא זוג אשכנזים שמשתתפים בחפלה בצורה מפתיעה יותר. כשהגיע הפזמון, עם הטקסט הבלתי נשכח - "את הכפתור ואני הפרח / חתן וכלה / אני השער ולך המפתח / חתול וחתולה" - חבטו השניים בתופים ומצלתיים ושרו את המילים בקולי קולות. כמובן שזו לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שהצמד הזה זימר בשידור חי. למען האמת, היחידה שהצליחה לערער את בטחונם המופרז הייתה שרון סטון, שהגיעה לאולפנם לראיון כטובה לארנון מילצ'ן. "אנחנו שמחים ומודים שהגעת לאולפן שלנו", אמר לה לונדון. "העונג כולו שלי", השיבה סטון במבט מצועף. כמה שניות של שתיקה ותדהמה נרשמו אז בבית הורד.
גם בכל הקשור לחייו האישיים, לא ניסה לונדון למצוא חן בעיני איש. בנובמבר האחרון פרסמה ליאורה במדורה הקבוע במעריב את דבר הרומן של לונדון עם מיכל זמיר, ביתו של ראש המוסד לשעבר
צבי זמיר. הוא, כאמור, בן 70, היא קצת הרבה פחות. ואם להוסיף חטא על פשע זמיר גם אחראית למיני נובלות ארוטיות השם ישמור. לונדון, שכנראה מורגל בתשובותיהם של פוליטיקאים, אך לא בשאלותיהן של רכילאיות, הצליח לאשר את דבר הרומן, ועוד לספר שבגלל מערכת יחסים סבוכה במשפחתה של זמיר, מוטב שזו הראשונה לא תדע. אופס. נפלט לו. בכלל, נראה שתחום שבו לונדון פולט בלי הרבה חשבון הוא התחום הרומנטי. כשהייתה אישתו המנוחה חולה, רואיין לונדון על-ידי
מיקי רוזנטל ו
רונאל פישר. "אתה אוהב את אשתך"? שאלו השניים בתעוזה מהולה בחוסר רגישות. לונדון, השיב בישירות, כשלצידו יושבת זוגתו בכיסא גלגלים - "יש בינינו חוזה". "לחוזה הזה אתה קורא אהבה?", הם הקשו. "לא!", פסק לונדון בנחרצות, "לחוזה הזה אני מחויב".
רונאל פישר, שכמו לונדון לא התפרסם בזכות הטקט ויחסי האנוש הלבביים שלו המשיך ללחוץ: "מה, אז לא עולה בך מדי פעם המחשבה, 'חבל שיש לי אישה חולה עם דרישות השקעה קשות כל כך'?". לונדון ענה תשובה קשה, אם כי מנוסחת בעברית מדויקת: "איני יכול לומר שלא עוברת לי מדי פעם המחשבה בראש 'הבא לי אישה נאה ויפה שאלך לרעות איתה באחו'".
עכשיו ירון לונדון מסתכל על העם שלו ומודאג, מודאג מאוד. כי גם אם לא אכפת לו מה חושבים עליו, הוא רוצה שלאחרים יהיה אכפת ממה שהוא חושב. אז שוב, הוא עשה על זה סדרה דוקומנטרית, בה הוא מעלה שאלות על העתיד, על העבר ועל כל מה שעוללנו כאן ביניהם. מהתנ"ך עד השואה, מ
חנה סנש עד עינת שרוף, לונדון ינסה לבדוק מה קרה לנו כשניסינו להפוך לעם.
גם אם לא תקשיבו הפעם, הוא, כנראה, ימשיך להגיד. וגם אם נדמה שכל ההתנשאות הזו מחלישה את כוחו, אפשר גם לזהות בה אקט של אומץ, של חוסר ברירה מצידו של לונדון. ואולי, רק אולי, לא צריך למהר לבטל אותו. בכל זאת, דינוזאורים הם זן נכחד.
