המופע החינמי והמקסים של חתונתם של בני הזוג הצעירים, ויליאם וקיית, הזוג המיועד בעתיד להיות מלך ומלכת אנגליה, גרם למי שצפה בו, שעה קלה של תענוג אסטתי חושני, שופע שמלות יפות, כובעים מרהיבים, ארכיטקטורה נהדרת של כנסיית וסטמינסטר ורחובות לונדון, הצצה על סלבס, מראה מרכבות וסוסים מאגדות ילדים וסדר מופתי ותרבותי ,מהסוג שלא יהיה במזרח התיכון גם בגלגול הבא. יאמר שבחו של האירוע בפניו: יותר מעניין אפילו מתוכנית הריאליטי
האח הגדול בערוץ שתיים.
יש רק משפט אחד שחזר על עצמו, משפט שאנחנו מכירים מהלהג הישראלי (והעולמי) הנוגע לכל כלה ביום חתונה שזה לשונו: "בשביל הנסיכה..., או להלן הכלה, זהו היום המאושר בחייה!. "המשפט כפתגם עממי "מנבא" למעשה, כי זהו היום המאושר האחרון בחייה של כל כלה. בהמשך ליום זה-המאושר בחייה - תחיה הכלה, הלא היא האישה החוקית ובת זוג, חיי סבל מתמשך, שעמום, התחייבויות, אחריות, עבודה קשה, מריבות, ויתורים, כניעה, חוסר הרמוניה, חוסר שמחה, געגועים לימי החיזור שלפני החתונה, עוני וחולי (בני הזוג, כל בני זוג אמורים לתמוך זה בזה בעוני ובחולי) וכמו שכתוב בספר בראשית ג' טז'," הרבה ארבה עצבונך והרונך. בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
מסע מפרך בנוסף למקרה יוצא הדופן של חתונה מלכותית מהסוג הגרנדיוזי שראינו ביום שישי (צפינו בנוחיות בטלוויזיה ולא חויבנו להביא צ'ק) חתונות במקומותינו הם עינוי רציני לאורחים (לא כולל את הורי החתן והכלה, הסבים והסבתות המאושרים) שמגיעים ברכבים לגני חתונות באתרים נידחים שהנסיעה אליהם ומהן נמשכת נצח ומתענים לא פעם בארוחות רועשות עם מוזיקה קורעת אוזניים, סובלים פרידה מסכום כסף שכואבת לרוב האורחים בניתוקה מחשבון הבנק שלהם ומהוצאות חורגות מהתקציב בתחום הביגוד וההנעלה ואף בילוי של ערב ארוך במחיצת שכנים לשולחן שלא מעניינים אותם.
לא מנומס להתלונן על חתונות מעייפות של אחרים, שכמותם אנחנו מעמיסים על האורחים שלנו באותו מטבע, עם אותם התחייבויות, כאשר אנחנו מחתנים את ילדינו נכדינו או עורכים בר-מצווה לבנינו בגני האירועים , בגליל, בנגב, בעמק, בשפלה - תמיד במקום הכי מרוחק מביתם של רוב המוזמנים... כאנשים מתורבתים, נמשיך לפקוד שמחות קרובינו וידידינו.
אבל מה? למי לא קרה בשנים האחרונות, לא פעם ולא פעמיים מקרה מביך, בו נכח בחתונה מושקעת, בלי סוסים ומרכבות אבל עם כל ארסנל שמלות הכלה המתחלפות של שעה, זמרים-אופנתיים, דיג'יי, מפלי המים, מזנוני תקרובת של מאכלי כל העמים, שתייה כיד המלך והפתעות שלא יאומנו - ולאחר חדשים אחדים, נודע לנו בתחילה בלחישה ואחר-כך באופן רשמי כי הזוג האוהב, זה שטרחנו לכבד אותו בצ'ק שמן (שסידר לנו אוברדראפט אבל מוכרחים להביא) כולם יחד הלכו לטמיון. התברר לנו כי אין כבר זוג-חדש, אין משפחה לעתיד, וגם הצ'ק שלנו הלך בדרך כל בשר אולי להוצאות הגירושין.
לא נעים להתלונן או לדבר על זה. פדיחה. ההורים נכלמים, לבם נשבר. הזוג הצעיר הולך כל אחד לדרכו, למסע החיפוש אחרי הבן זוג "הנכון" הבא ואנחנו הופכים לעוד יותר ציניים ומנסים להתחמק מביקור בחתונה הבאה.
לנוכח סטטיסטיקת הגירושין העולמית והישראלית ובעיקר לנוכח עקומת הגירושין במשפחת וינדזור בה התגרשו כבר רוב ילדי המלכה אליזבט: אן, אנדריו, צ'רלס וכן אחות המלכה הנסיכה מרגרט ז"ל, ובטח שכחתי עוד כמה... משתעשעים הבריטים בבורסת הימורים, בנושא כמה זמן ישרוד הזוג ויליאם וקיית עד הבגידה הקרובה, או עד הגירושין, רחמנא ליצלן.
חתונות, במילים אחרות הן לא מה שהיה פעם. כלומר, הן מתקיימות בשפע, ודווקא ברוב פאר והדר וניקור עיניים. אנו עוקבים בשקיקה אחרי סיפורי הפרידות והגירושין, נפעמים מההשקעה בחתונה לטווחים הקצרים ושואלים את עצמנו מה קרה למוסד הנישואין ומה הוא עתידו בעולמנו המבולבל. אבל גם עם שפע המידע האישי והכללי שלנו על הסיכויים הנמוכים של כל זוג מתחתן להישאר בסטטוס הזה לאורך זמן, נמשיך להאמין ואף לדבוק למעננו ולמען אהובינו ,בסיפורי האגדות המסתיימים במשפט הנפלא: "ואז במשתה מפואר נערכה החתונה בארמון המלך והנסיך והנסיכה חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה".
