מוזיאון ישראל היווה בגלל הטיפוס אליו על ההר, למבצע לא קל לבעלי בעיות ברכים ואחרות. החידוש שלו, שהסתיים לפני יותר מחצי שנה, הדהים גם אותי. הכניסה אליו היא בחלקו התחתון של ההר שמול הכנסת. משם – מוביל אותך מעבר מקורה המזכיר את המעברים בשדה התעופה קנדי בניו-יורק. לאורך המעבר – תלויים כמה פסיפסי ענק שנמצאו בארמונות הרומאיים בבית שאן. מהם למדו הילדים על אודיסיאוס ומלחמת טרויה. גם פסלו של רודן עורר את סקרנותם. לאחר ארוחת בוקר בקפיטריה החדשה, עברנו לאולמות המהממים של המימצאים הארכיאולוגים מכנען. ארונות הקבורה בצורת אדם שניצבים שם, היו עבורם חידוש מרתק שלא זזו מהם חיש קל. כך גם הפסלים העתיקים של תרבויות האינקה ואפריקה – שריתקו אותם, ולא בכדי. אם בעבר, במוזיאון הישן, הארכיאולוגיה הוצגה באולמות אפלוליים, הרי הפעם הכל מופז באור יקרות מתוכנן היטב, ואתה לא יכול שלא להתייחס לכל מוצג שכה שונה מרעהו. קירות חללי המוזיאון דומים בקונספט שלהם לקירות שבמוזיאון מומא המחודש בניו-יורק - "קירות צפים". עיצוב החללים החדשים שנוספו, והנגישות אליהם כי הם במישטח אחד – שלא כמו באולמות הישנים, שנשארו כמות שהם מבחינת הנגישות – מחוברים במדרגות מייגעות בין אולם לאולם – עיצוב החדשים פשוט מעלה הרהורים, מדוע לא העזו קברניטי המוזיאון לאזור עוז בנפשם, ולהקים מוזיאון מודרני של ממש, של המאה העשרים ואחת, והשאירו את מחדלי העיצוב הישן כמות שהם. לפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר, שהוא גולת הכותרת של הפיסול הישראלי במאה ה-20, הקדישו אולם בפני עצמו, שאולי מפחית מעוצמתו בגלל היחס בין גודל החלל לבין הפסל, אך רק כך אי-אפשר להתעלם ממנו. וחשוב שכך יהיה. כך גם הטריפתיכון של מרדכי ארדון מפליא כל עין, ותיירים רבים ניצבים מולו כאל יצירת מופת המוצגת בגדולי המוזיאונים בעולם. ואכן, ארדון הוא הצייר הישראלי היחיד שזכה לכבוד שציוריו יהיו מוצגים באוספי גדולי המוזיאונים בעולם דרך קבע, ולא כחלק מתערוכה מתחלפת. למראה עבודה תלת מימדית של יגאל תומרקין, שאלו הילדים: זה אביו של יון תומרקין? את שכיות החמדה האימפרסיוניסטיות והמודרניות אהבו הילדים מאד.וכך גם את ציורי תור הזהב ההולנדיים. ככה זה כשמשהו מדבר גם ללב ילדים – הווי אומר שהוא ללא גבולות של מקום וזמן. מתערוכת "החיים: הוראות שימוש" לא התלהבו במיוחד.אולי משום שהקונספט של הצבת יצירות אמנות שלכאורה מתחברות בגלל רעיון האוצרים – אין בה די כדי ליצור את הקסם. הילדים מעדיפים בהחלט יצירות אמנות כמו אלו שנזכרו לעיל, פיקאסו, סוטין, ארדון ועוד, ולא התלהבו מפסלי "רדי מייד" שהזכירו להם אמנות כמו שהם עצמם יצרו בגיל הרך, או כאלו שהיו יותר מדי מושגיות. הדגם של ירושלים עם בית המקדש שמכונה ע"ש המלון בו היה ניצב שנים רבות – הולילנד, כבש אותם ועורר שאלות רבות, עליהן קיבלו תשובות. לגביהם - "הולילנד" זה הפרויקט השערוריתי הקשור בשמו של אהוד אולמרט. הביקור בהיכל הספר היה עבורם חוויה מכוננת. כשפגשו לאחריו את מנהל ואוצר היכל הספר, ד"ר אדולפו רויטמן, היו להם שאלות מאד מענינות, עליהן הוא ענה בחום. כשאמרנו שחייבים לחזור הביתה – הם כבר דילגו לכיוון הקומה השניה, שבה מצויה תערוכת אוסף אסטרהזי. אך ללא הפעם. אליה נחזור בקרוב מאד לביקור נוסף, כי זו תערוכה שהושאלה לזמן קצוב, וייצר לי להחמיצה. הביקור במוזיאון ישראל, שהוא מהחשובים והגדולים בעולם, היה חוויה שהילדים לא ישכחו, וירצו לחזור אליה בכל עת. מומלץ בחום רב לגדולים ולקטנים.