אלא שיש דברים שהטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא יכולה לעשות: לעצור את השעון הביולוגי של אותם מאות אלפים בודדים שנותרו בחיים, הזוכרים ומסוגלים לשחזר את מה שהיה שם למען הדורות הבאים.
תיעוד נסמך, בין השאר, על זיכרון. בישראל חיים כיום כ-200 אלף ניצולי שואה בגילאים מתקדמים. כרבע מהם, כך דווח בימים אלו בכלי התקשורת, נמצאים במצב נפשי ופיסי קשה. עובדה זו ודאי מוציאה אותם מחוץ למעגל של אלו היכולים לשחזר ולספר. המשימה של כל אלה העוסקים במלאכת התיעוד, היא כמעט בלתי אפשרית: מרוץ נגד הזמן ושימוש בכל אמצעי שרק אפשר להעלות על הדעת כדי להספיק ולהגיע למידע ממקור ראשון במהירות האפשרית. חלון הזמן המרבי עומד על חמש עד עשר שנים.
מי שיישאר אחר-כך הם אנשי הדורות הבאים של ניצולי השואה. רבים מביניהם לא יודעים הרבה לגבי מה קרה להוריהם ולהורי-הוריהם בשנות האימה. יש אפילו כאלה שלא יודעים דבר. כך, אחת התופעות שאפיינו משפחות של ניצולים, הייתה הטלת איפול מוחלט על המידע והסתרה של מה שהיה "שם" מפני הילדים. השואה הייתה טאבו שעליו לא מדברים, והילדים לא שאלו.
העידן הדיגיטלי של העשור האחרון, היה בין הגורמים שניתצו טאבו זה. ילדים ונכדים שנחשפו למדיומים החדשים מצאו פתאום דרך לתקשר עם הוריהם או סביהם, ושמעו סיפורים מצמררים על שורשיהם. ניצולי שואה רבים, גילו שדרך הכתיבה באמצעות בלוגים, פורומים וכל מדיה דיגיטלית, הם יכולים לספר הרבה, לשפוך זיכרונות ולתעד דברים חשובים, שלא היו יכולים לומר אותם בעל-פה.
המשימה של מיכאל ליבר, מנמ"ר "יד ושם", וצוותי ה-IT הנהדרים שעובדים איתו, כמו גם מקביליהם במוסדות אחרים, היא להגיע בזמן למידע. מערכת ה-CRM עליה מספר ליבר במהדורה זו, נועדה לתת מענה לאותם אנשים שלא חשופים עדיין למדיות החברתיות ולרשת האינטרנט. הם יודעים הרבה דברים או רוצים לדעת על יקיריהם. השילוב של קול, טקסט, וידאו ותקשורת חוצה-גבולות, הוא ההזדמנות האחרונה של הדור הנוכחי לדעת, ללמוד ולשמר את המידע לנצח.
