התקווה למפלת הגרמנים באה לידי ביטוי בבדיחות רבות. הוברבנד רשם: "מסובים יהודי וגרמני. האחרון פורש מפה צבאית ומתגאה בפני היהודי על כל מה שהיטלר תפס. שואלו היהודי: ומיתה משונה עוד לא תפס? מעיין הגרמני במפה ואינו מוצא מקום שכזה. פונה הוא ליהודי: במפה אין אני מוצא, אך אם מקום זה קיים, הרי שהפיהרר שלנו עוד יתפוס אותו". כבר בינואר 1942, כאשר הצבא האדום התקשה להמשיך את תנופתו בתוככי ברית המועצות, החלו היהודים להאמין שהגלגל עשוי להתהפך בקרוב. בגטו ורשה פרחה עיתונות מחתרתית, בעיקר של תנועות הנוער הציוניות ושל תנועת הבונד האנטי-ציונית. העיתון "מארגן פרייהייט" נתן לתקווה המחודשת ביטוי בבדיחה הבאה: "בגבול בין צרפת לגרמניה תלו תושבי המקום שלט בצידו הגרמני של הגבול וכתבו עליו: הצבא האדום, שימו לב! כאן כבר צרפת!". אפילו הרדיפות הגרמניות יצרו הומור ייחודי. הוברבנד סיכם את הגזירות ותוצאותיהן: "היהודים אדוקים מאוד לאחרונה: מקיימים ימים טובים לפי הדין. הם מנוקבים ומחוררים כמו מצות, נקיים מחמץ [אין להם לחם] כמו בפסח, חובטים אותם כמו ערבות [בהושענא רבה], מכים אותם כמו את המן, הם ירוקים כמו אתרוג וצנומים כמו לולב, צמים כמו ביום הכיפורים, מדליקים אותם כ[נרות] חנוכה והלך רוח להם כמו בתשעה באב". מחנך הילדים הנודע יאנוש קורצ'אק רשם ביומנו במאי 1942, חודשיים בלבד לפני שצעד למוות בראש חניכי בית היתומים שלו, כיצד ניסה להתלוצץ עם מוכרת הבשר המועט שנמצא בגטו: "זיכרון עליז: כיום עולים 50 גרם של הנקניק, הנקרא 'סרדלובה', 1.20 זלוטי, ואילו אז עלו רק 80 פרוטה. אמרתי למוכרת: גבירתי היקרה, האין נקניק זה עשוי מבשר אדם, שכן הוא זול מדי לגבי בשר סוסים? ענתה לי: לא יודעת, לא הייתי שם, איפה שעשו אותו".
|
בתמונה: הרב שמעון הוברבנד. פעיל הארכיון המחתרתי "עונג שבת" בגטו ורשה
▪ ▪ ▪
|
הוברבנד ממשיך ללגלג על חילות האוויר העוינים: "קבוצה של טייסים גרמנים הגיעו לשערי גן העדן. שומר השער לא רוצה להכניסם. התרגזו הטייסים: 'מה קרה?' מקריא השומר את הודעת המטכ"ל הגרמני לפיה מתו רק שלושה חיילים. 'וכיצד רוצים אתם, למעלה ממאה איש, שאכניסכם לגן עדן, שעה שההודעה קובעת שלא נפלו יותר משלושה?'". את הברית המשונה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות הקומוניסטית פירשו יהודי ורשה בדרך משלהם: "הגרמנים חתמו על חוזה סחר עם הרוסים: הם יספקו מתים, והרוסים – חלקות קבורה". או בדרך אחרת: "רדיו לונדון מודיע: השמדנו היום 200 מטוסי אויב. רדיו ברלין מודיע: היום גרמנו לאויב אבידות ב-200 אווירונים. רדיו מוסקבה מודיע: לאויב אבדו היום 400 אווירונים". ומה קורה כאשר נפגשים היטלר, סטאלין ומוסוליני? "בהתייעצות בין הורוביץ [היטלר], משה'לה [מוסוליני] ואיש הפלדה [סטלין] נפלה פצצה. מי ניצל? – האנושות!". מרי ברג, נערה יהודייה שאזרחותה האמריקנית הצילה את משפחתה, כתבה ביומנה: "הלצות רבות מסופרות על הצבא האדום. בכל טנק רוסי – מסבירה אחת מהן – ישנם מאה חיילים. כלומר, ליתר דיוק: חייל אחד נמצא בתוכו ואילו שאר ה-99 טורחים ודוחפים אותו מאחוריו".
|
נערי הרחוב נגד הנאצי הבכיר
|
|
יעד מרכזי להומור היה ההנהגה היהודית, זו שמילאה תפקיד כה טרגי במהלך השואה. בעוד שאת הצוררים הגרמנים ראו היהודים רק לעיתים רחוקות, את היודנרט ואת נציגיו ראו מדי יום, ובאופן טבעי כיוונו כלפיהם את רוב זעמם. חלק מאותו זעם נפרק בדרכים הומוריסטיות, שגם אם לא תמיד שיקפו את האמת – יש להן חשיבות להבנת הלך הרוח בגטו. כך, למשל, שיר שהאשים בשחיתות את אדם צ'רניאקוב – ראש היודנרט בוורשה, אשר גם החולקים על מדיניותו מתארים אותו כנקי כפיים: "כאשר היושב-ראש טיפש, כל הקהילה נמצאת בצרה. הנשיא צ'רניאקוב, הסיר השמן, מקבל את המרק חם. איך ייתכן? פשוט: כסף! "כסף הוא דבר נהדר, את שערה של מאדאם צ'רניאקוב יסדרו, אין ספק. היא שותה את התה שלה עם סוכה ולחמנייה מתוקה. איך ייתכן? פשוט: כסף. כסף הוא דבר נהדר". גם רינגלבלום השקול תיעד כמה בדיחות נגד מנגנון הקהילה. אחת מהן: "[הנס] פרנק [מושל פולין הכבושה] שלח לצ'רניאקוב מכתב [וביקש] שהיהודים לא ייצרו גזירות רבות כל כך, כי אין ביכולתו להגשימן". ועוד אחת, הלועגת לחוסר היכולת של היודנרט לשנות את גזירות הגרמנים, נכתבה לאחר שצ'רניאקוב נסע לפגישות עם ראשי הממשל הגרמני בקרקוב במרס 1940: "מה הביאו עימם האדונים מנסיעתם האחרונה לקרקוב? רישיון לאליהו הנביא, שיוכל [למרות העוצר] להסתובב בליל הסדר במשך כל הלילה". חיים אהרון קפלן, מורה שכתב בעברית נהדרת יומן מרתק ומאלף, היה אדם רואה שחורות. כבר בתחילת המלחמה ניבא רעות איומות ליהודי ורשה, מתוך טבעו הפסימי. אבל אפילו הוא "נכנע" מדי פעם להומור היהודי העממי. בינואר 1940, ארבעה חודשים בלבד לאחר כיבוש ורשה, כתב: "תמהני, אם בתנאי כאלה [של מחסור בבגדים] יימצא יהודי שיברך [בתפילת שחרית] ברכת 'מלביש ערומים' ולא יחשוש לברכה לבטלה...". במאי של אותה שנה תיעד קפלן באריכות את מעשיהם של כמה נערים שובבים, אשר הגיבו להוראתו של נאצי בכיר להרים את הכובע בפני כל גרמני: "כיוונו לקדם את פניו [של אותו בכיר] מאה פעמים ואחת ולהרים לכבודו את הכובע. למאות נאספו ויראת כבוד מעושה על פניהם ואינם פוסקים מהרמת הכובע. אלה מרימים בפנים רציניים, וחבריהם שמאחוריהם מתפקעים מצחוק. עד שאלה מתפטרים, וחדשים הולכים וקרבים ומשתחווים לפני הנאצי בגילוי ראש. לא היה קץ לצחוק הומורי... זוהי הנקמה היהודית!!".
|
|