בלב שכונה עירונית עומד בניין תיאטרון ישן שמזמן כבר לא פועל. ילדי השכונה משתמשים בו ככר משחקים. ילדה עם מבטא מוזר, כנראה עולה חדשה, ששמה אורנה (נעה בירון), מנסה להתחבר אליהם. אחת הילדות, תותי (רוני הדר מתולתלת השער), מסרבת במפגיע, וכך גם חברתה ללי (ירדן קליין שנוהגת כצל של תותי). רק דידי (גיא אדלר) החמוד מתיידד עם אורנה ומחבב אותה. יו יו, אוהב הכדורגל (עודד ארליך מלא המרץ ורב התנועה), לא מתנגד.
לפתע מסתבר לילדים שיעקב, בעל התיאטרון (עמנואל חנון הוותיק), עומד למכור את הבניין והמגרש לקבלנית נמרצת (מירב שירום), שמתכוונת להרוס את התיאטרון, ולהקים על המגרש מגדל מגורים. הילדים, שבינתיים נשבו בקסמה של הופעת התיאטרון-יחיד של אורנה, העשויה כולה בפנטומימה, בכאילו, מתאחדים ועושים יד אחת כדי לשבש את התוכנית. הם מזמינים את הקבלנית למופע שהם יעשו, בטרם יעלו הבולדוזרים על הבניין. לבה הקשוח של אביבית נמס למראה ההצגה "הזמיר של קיסר סין", שגם בה טמון קסם רב עם לקח - כי אביבית קמה ומודיעה שאכן ראוי לקיים את התיאטרון ולא להורסו.
ההצגה עשויה בצורה כה מקצועית ומלוטשת, המחזה (שנכתב על-ידי חגית רכבי ניקולייבסקי במיוחד כמחווה לאורנה פורת) כה מרתק, התלבושות הססגוניות, במיוחד בהצגה בתוך-ההצגה, שעיצבה אולה שבצוב, התפאורה המגוונת המתחלפת ממקום עלוב לפאר מלכות סין, שעיצב סשה לישיאנסקי, התנועה הנהדרת שעיצב גנדי בביצקי שהעשירה והוסיפה נופך חשוב לעלילה, הכוריאוגרפיה של טליה בק, התאורה המצוינת של זיו וולושין עם המוזיקה שערך גן בגנו - ועל כולם - השחקנים הצעירים המופלאים, שכל אחד עשה תפקיד (או שניים, המנוגדים זה לזה) - הם היו המסד והלב של ההצגה. גם מחזה טוב להפליא לא יצלח ללא בימוי מעולה (כמו כאן, של רפי ניב הנהדר) וללא שחקנים אותם יתקתק בקפידה.
כל הילדים והמבוגרים שצפו עימם בהצגה - כולם הוקסמו בקסם התיאטרון. מה שהמחיש יותר מכל את שם ההצגה שהיה גם למוטו של אורנה פורת - להקים מוסד תרבותי שמגיע גם לילדים להתענג עליו, ולא רק למבוגרים. ובכך מסתבר, שהיא גידלה דורות של צופי תיאטרון נלהבים, שממקמים את ישראל במקום הראשון בעולם במספר צופי התיאטרון יחסית למספר התושבים.
נאחל לאורנה הרבה שנים של בריאות ורוח צעירה שמאפיינת אותה, ושתמשיך להיות האור שמתווה את הדרך לממשיכיה.
