הנריק איבסן (1828-1906) גדול המחזאים שהביא את מהפכת המחזאות המודרנית לשיאה, תוך בחירת הנושאים כמו שחרור האשה )"בית בובות”, "הדה גבלר”( והמוסר הציבורי והאישי )”אויב העם”(, נחשב בזמנו לקונטרוברסלי. אך הרעיונות שעמדו בבסיס מחזותיו טריים ורעננים גם כיום. אז, עוררו סערה, אך כיום המוסר כה ירוד, שהדרמה של "אויב העם" פחות מזעזעת את הקהל השבע והנהנתני של היום. אם כי, הקהל הבאר שבעי ממש מזדהה עם הבעיה של זיהום הסביבה והרעלתה, ושתיקת הכבשים של התועלתנים בקשר אליה.זאת – בגלל קרבתו לרמת חובב, למחנות הצבא ועוד. בהצגת תיאטרון באר שבע נושאים השחקנים המוכשרים את מירב ההצלחה על כתפיהם. בולטים ביניהם במיוחד אמיר קריאף כד"ר טומי דואני, שמחקרו חושף את הזיהום המרעיל מהתעשיה שבעיר הדרומית. תעשיה שהפריחה את העיר ותרמה לשגשוגה, ולהתעשרות הטייקון מודי אקשטיין (זוהר שטראוס המופלא, שאין תפקיד שלא יוכל לו) שבקסם האישי שלו ובעזרת פנקס הצ'קים הנדיב – קונה את כניעת ראש העיר התועלתן (יונתן צ'רצ'י). את שינוי עמדתו של העיתונאי המקומי שחשף את התרמית (יוסי צברי הכה אותנטי) ואת כל היתר. הדרמה מתרכזת בקונפליקט בו מצוי טומי: האם לחשוף את הנזק שבמפעל שסיפק עבודה ל-5000 תושבים, ובכך להביא לפיטורם, או לשנות את הדוח שלו ולהודות שטעה? הוא מתייסר בוויכוחים עם אשתו )נדיה קוצ'ר( ובתו )יעל איתן(, עם חתנו לעתיד )מיכאל אלוני(, עם מפקד המחנה הצבאי הסמוך לעירו )מוריס כהן המרשים ורב היכולות(, ובעיקר – עם אבי אשתו, המיליארדר הרוסי )וולדימיר פרידמן בהופעה מרשימה ונוגעת ללב כאחד(, שגם הוא מנסה לשחד אותו שיסכים. אמיר קריאף כטומי, מגיע להחלטה בתוך דיאלוג שעולה לטונים גבוהים, אולי גבוהים מדי, ובמעבר חד בתוך שניה, ניצב מול המיקרופון במסיבת עיתונאים כדי להודיע כביכול על החלטתו – ובשקט מקפיא הוא מבשר את החלטתו. החלטה, שבעטיה כונה "בוגד". הדבקותשלו ביושר ובצדק המוסרי מפרקים את כל המבנה המשפחתי באחת. ויכולתו של קריאף לעשות את המעבר הרגשי הזה מוכיחה את יכולותיו הנדירות של קריאף, שבמונולוג האחרון הוא עובר את שיאו הזכור מהצגת "הצמה של אבא". עיצוב הבמה המינימליסטי, אולי מדי, של ניב מנור, התלבושות המעוצבות בקפידה והידור של מורין פרידמן, המוזיקה של רן בגנו והתאורה של קרן גרנק, לא היה בהם כדי לחפות על ליקוי בבימוי של ניר ארז, שלא הקפיד על היגוי מלא של כל המילים עד תומן אצל כמה מהשחקנים. בשל כך, חלק מהטכסט שכתבו המעבדים בעז גאון וניר ארז, הלך לאיבוד ולא הגיע לאזני הצופים. אך כל אלה לא יכולים להרוג את איבסן. איבסן כה ענק, ןמחזותיו כה נעלים, שגם העברת התרחשותם לישראל והפגמים הקלים האחרים לא הצליחו לקלקל את העושר הדרמטי, המשחק המעולה והדרמה המפעימה שב"הבוגד". "אויב העם" היה חלומו של השחקן סטיב מקווין, אותו הגשים בסרט האחרון שהפיק ושיחק קרוב למותו בטרם עת מסרטן. אז, בארה"ב, לא זכה הסרט להצלחה קופתית, כמו האכזבה שהייתה מנת חלקו של איבסן בשנות יצירתו הראשונות. אך בתולדות התיאטרון מנצנץ כוכבו של איבסן כגדול מכל המודרניים, בדרך שהיתווה ושינה את פני התיאטרון כפי שהיה עד לימיו, והביאו למה שהוא כיום. לזכותו של תיאטרון באר שבע נזקפת הצלחה אמנותית הראויה לכל שבח. ולקהל החושב – הרבה מוסר השכל וחומר להשוואה עם ימינו בתוך החוויה המזומנת לו.