שכול של סלבריטי

צמר גפן צֶמֶר גֶּפֶן מָתוֹק רַךְ אוֹהֵב וְרַדְרַד וּמֵרִיחַ מְתִיקוּת אֵינְסוֹפִית עָטַף אֶת עוֹלָמִי בַּיָּמִים שֶׁגַּרְנוּ בַּשִּׁכּוּן. הָיָה לִי חֶדֶר לְבַד וְהַהוֹרִים בַּסָּלוֹן עַל הַסַּפָּה מְקַבְּלִים אוֹרְחִים בִּימֵי הַשִּׁבְעָה. אחי טוביה פיינגולד ז"ל, נהרג לפני שלושים ושבע שנים בפעילות מבצעית בסיני. הוא היה חייל צעיר שעבר את מלחמת יום הכיפורים בשלום. כשהסתיימה המלחמה הוא חזר הבייתה, כולנו שמחנו. בחור צעיר שחווה את זוועות המלחמה וחוזר כשכל החיים לפניו. הרגשנו הקלה רבה כשהודיעו לשכנים על נפילת הבן. הרגשנו הקלה כשפגשנו את אחי כעבור המלחמה. הוא השתתף במרדפים עם חולית גששים בדואים עד עומק מצרים. בחור נאה, מלא חיים. סיים לפני המלחמה בהצטיינות קורס מכי"ם בבה"ד 4. קיבל את כל השבחים ממפקדיו על כושר גופני מעולה, על תכונות אופי של הקרבה ועל עזרה לזולת. כך חונכנו כולנו, עם הסיסמה על הקיר בחזית הכיתה:"טוב למות בעד ארצנו". כך גם אחי הבכור, אך כשהסתיימה המלחמה הוא חזר אלינו בגופו, ושמחנו שהסיסמה לא התגשמה. אבל היום אני יודעת שנפשו נלקחה ממנו במלחמה ההיא. הוא קיבל עוד קצת זמן שאול עמנו עד אשר נהרג בתאונת אימונים במסגרת תמרונים שנערכו בסיני. למיטב זכרוני, אחרי המלחמה הוא אמר שהוא שונא את המלחמה. כשהלכנו לצפות יחד בסרט מלחמה, הוא סיכם את הסרט ואמר שלא נהנה מן הסרט. אינו זוכרת אם היה זה באמת, סרט מלחמתי, אבל את האמירה שכבר שמעתי. "באלוהים, אמא, אני שונא את המלחמה" כמו שמעתי מפיו. היום בבוקר כשפתחתי את העיתון היומי גיליון 'ידיעות אחרונות' ערב יום הזיכרון, תשע"א חיפשתי את אחי טוביה פיינגולד בין החיילים שכתבו אליהם מכתב. חיפשתי ולא מצאתי. והתחלתי לחשוב מדוע לא ביקשו ממני כמו שביקשו מכל קרובי המשפחה לכתוב אל אחיהם, אל דודיהם, אל קרובי המשפחה שלהם שנספו, ומצאתי שאני לא סלבריטי, ואחי אינו מקורב לאף סלבריטי. מצאתי שיש קרובי משפחה מפורסמים שמוזמנים לכתוב שנה אחר שנה אל הקרובים שלהם, בעוד אלפי קרובי משפחה לא זוכים לחשיפה הזאת. מצאתי שיש קבוצת שכול שמצטלמת יותר מן האחרים. ופשוט קינאתי. קינאתי בכל אותם אלה שכתבו, קינאתי בכל אותם אלה שזכו להנציח את שם יקיריהם מעל גבי העיתון, וקינאתי יותר מכל שהם הפכו לסלבריטי של השכול. קינאתי שהם נכנסו אל המודעות הקולקטיבית יותר מאחי טוביה פיינגולד, נער צעיר שלא מלאו לו עשרים, גובה מטר ותשעים, גוף אתלטי שחום, חיוך נצחי על הפנים, עיניים חומות כצבע הדבש, שבר קטן בשן מקדימה. שן שבורה כזיכרון לשובבות נעורים. אחי שלי, גיבור נעוריי, הולך ונשכח בתהום השכחה הלאומי. ולא רק אחי שלי, אלא כל אותם אחים וקרובים שהופכים עם השנים לאלמונים יותר ויותר. קרובי משפחה שלא השאירו מאחוריהם, מישהו שהוא סלבריטי. חללים שהותירו חלל ענקי בלב הוריהם, בלב אחיהם, חללים שהלכו ולא ישובו וכמעט לא מזכירים אותם. אני צופה פעם בשנה בקיר הזיכרון, כשאני מבקרת בטקס יום הזכרון, על המסך רצים שמות הנופלים, וכך לאורך הטקס רצים השמות כמו במסדר המפקד האחרון של אחי. כך לפי אותיות הא' ב' עד שמגיעים לאות פ' הוא שם משפחתי מילדותי הרחוקה ואז מופיע שמו של אחי. וכך אני נרגעת, מביטה לפעמים אם הקהל יודע שזהו אחי, או שוב אני אלמונית ולא יודעים שזה אחי טוביה פיינגולד מופיע על המסך. כך אנו נפגשים פעם בשנה מוחשי על לוח הזיכרון, כשבכל השנה אחי הולך עמי לכל מקום, הולך עמי לכל מקום ולא יודעים שהוא עמי. אחות שכולה, שלא חוששת יותר להיות אחות שכולה. מפסח אני מתכוננת לטקס יום הזכרון, לדברים שאומר על אחי, ויודעת שהזירה שאתפרסם בה היא קטנה, שלא יכתבו על אחי הבכור, שלא היה בן עשרים בנופלו מעל גבי העיתונות. יודעת שלא יפנו אלינו כדי להלחין את שיריו שנמצאים שנים בספר "יד לנופלים" בני אשקלון. אני יודעת שאני מצווה לכתוב על אחי כדי לעורר מודעות גם לזיכרוני הפרטי. אני יכולה לספר שבאינטרנט אני כותבת ומספרת על אחי כבר שנים. ויש כבר כמה כתבות על השכול שלי. כתבות בהם הטבעתי בעצמי את נוכחותו של אחי. לפעמים כותבים אלי במשך השנה, ומבקשים ממני רשות להשתמש בטקסטים שלי ביום הזכרון. השנה אני יודעת שיקראו משהו בטקס בבית ספר יסודי בהרצליה. פעם השתמשו בשיר שכתבתי בטקס בבית הספר בו אני מלמדת. אני לא יודעת מה יהיה בשנים הבאות, ברור לי שלא אהיה סלבריטי של שכול. היום כשפתחתי את דפי העיתון, מוסף ענק על הנופלים, גם בנימין נתניהו הצטלם עם בני משפחתו ליד קבר אחיו. אני מכירה טוב מאוד את כל משפחת השכול שהציבו לפני מעל גבי העיתון. אני מכירה את כולם בעקבות הפרסומים הרבים על שכול זה. והייתי רוצה לפתוח את העיתון בשנים הבאות לגלות שיש גם שכול אחר שאינו שכול של סלבריטי. רוצה לפתוח את העיתון ולראות שיש שכול של העם. השכול שאינו זוכה לכותרות בכל ימות השנה וזוכה לחשיפה ביום הזיכרון, שכול של כולנו, של כל מי שאינו מפורסם מספיק כדי לקבל חשיפה בעמודי העיתונים בכל השנה. הייתי מצפה שכתבי העיתונות יחפשו קצת מעבר לחללים המוכרים שכבר נחשפו כל כך, שנה אחר שנה. אני מכירה את שמותיהם, כל כך טוב, רק מבקשת שיעשו צדק עם כל השאר. הייתי מבקשת לקרוא בשנה הבאה על שכול של כולנו, על שכול שלא יוצר כותרות מבריקות בעיתון, כי אינו האח של הזמר, או בן הדוד של הזמרת. הייתי רוצה לקרוא על חשיפת השכול של ההוא מהשוק, על חשיפת השכול של השכן, של המורה, של האחות הלא מוכרת. חשיפת השכול של ההורים הפשוטים מן המושב, חשיפת השכול של הפקידים מן העיר. כולנו, קרובים של קרובינו ששלמו בחייהם לא יכולים לבקש את מנת הזיכרון שלהם, לציין את סיפורם של החיילים האלמונים האמיתיים, ולא אלה שבכל שנה שבים ומזכירים אותם. רוצים את אלה שעדיין לא הפכו לסמל. תנו לנו לספר עליהם, פנו אל העם. שושנה ויג, אחותו השכולה של טוביה פיינגולד, שנהרג בתאונה מבצעית בהיותו בן 19 בנופלו. והיא הייתה בת 17. לנצח היא תקועה שם מתגעגעת אליו.

זוכר אולי

זוֹכֵר אַתָּה אוּלַי יַלְדָּה קְטַנָּה? זוֹכֵר אַתָּה אָחוֹת קְטַנָּה חֲבֵרָה טוֹבָה זוֹכֵר אוּלַי, אָחִי, אוֹתִי? זוֹכֵר אוּלַי אוֹתִי וְאוֹתְךָ בִּמְרִיבָה קְטַנָּה בְּמַאֲבָק הִתְגּוֹשְׁשׁוּת עַל מִטַּת הַיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ בְּמִסְפָּרַיִם שֶׁל רַגְלַיִם אֲנִי מַחְזִיקָה אוֹתְךָ שֶׁלֹּא תִּפֹּל לִי מִן הַמִטָּה. אוּלַי הַזִּכָּרוֹן הָפוּךְ אַתָּה מַחְזִיק אוֹתִי. אֲנִי מִתְאַבֶּקֶת עִמְּךָ כְּמוֹ אָח אָחוֹת כָּזֹאת עִם שֵׂעַר קָצוּץ אָחוֹת כָּזֹאת כְּמוֹ שֶׁרָצִיתָ חֲרוּצָה לֹא שׁוֹבָבָה בִּמְיֻחָד בַּיְשָׁנִית נֶחְבֵּאת אֶל הַכֵּלִים שְׁקֵטָה וְהָעִקָּר מַקְשִׁיבָה. זוֹכֵר אוּלַי, אֲחִי הַבְּכוֹר כֵּיצַד סִפְּרוּ לִי שֶׁאַתָּה מִתְגַּלְגֵּל בַּשִּׂיחִים עִם הַבָּנוֹת שֶׁל כִּתָּה ב' זוֹכֵר אוּלַי, אֲחִי הַבְּכוֹר, שֶׁבָּאוּ אֵלַי לְבַשֵּׂר עַל כָּל מִינֵי הַרְפַּתְקָאוֹת שֶׁלְּךָ עַל תְּאוּנוֹת קְטַנּוֹת עַל פְּצִיעוֹת בַּדֶּרֶךְ זוֹכֵר אוּלַי, אָחִי, אֲנִי הָאָחוֹת הַקְּטַנָּה תָּמִיד חִכִּיתִי לְךָ. אָחִי שֶׁלִּי, כְּבָר שָׁנִים אֵינְךָ מַגִּיעַ. כְּמוֹ עַקְשָׁנוּת אֲיֻמָּה בֶּן עֶשְׂרִים תָּקוּעַ בֵּין שִׁנֵּי הַזְּמָן כְּבֶן עֲרֻבָּה וַאֲנִי אֲבוּדָה.