ביצירתו המורכבת ידע שמאי גולן לתת לשואה ולתקומה להאיר כעמוד האש וכעמוד הענן לפני המחנה. סיפוריו משוררים חבלי גאולה הן ברגעים של התרוממות רוח, הן ברגעים של כאב .התקומה אינה יכולה לברוח ממסלול הזיכרון שקדם לכל, ממסלול הגלות, מגדרות התיל של השואה ומן הפרעות בגולה. התוואי ביצירותיו נוגע בשורשי הקיום: ספריו וסיפוריו של שמאי גולן משרטטים את מסלול היחיד המתלבט ומתייסר בין גלות לגאולה, בין תופת שואה לחבלי התקומה - ומעבר ליחיד אנו חשים את נפש הדור, את ההליכה הרוטטת על קו הקץ.
את עיקר פרסומו קנה שמאי גולן עם הספר "מותו של אורי פלד". יצירה זו אָצרה בחובה רבים מן המוטיבים המרכזיים של יצירת גולן. כך גם בספרו האחרון "ואם אתה מוכרח לאהוב" . בספר זה ניסה שמאי גולן לתת את כל תפיסת עולמו, את תמצית חייו: דרמה אנושית שיש בה לא רק תיאור של חוויות קיומיות אנושיות אלא גם עלילה מורכבת, רובד על רובד: הרובד הגלוי נושק לרובד הסמלי, לאותם קולות נסתרים של העבר. האמירות הנוקבות רוחשות בין השיטין.
שמאי גולן נותן לעלילה ולגיבורים לדבר, אבל הכתובת ברורה: פנקס הזהות רשם ורושם הכול, והפצע פתוח. התחושה היא, שיש בין המלים הצרובות חשבון עם החברה הישראלית של היום.
בספרו האחרון "ואם אתה מוכרח לאהוב", יודע גולן לחזור לשאלות היסוד של זהותנו ושל קיומנו. מעבר לעלילה ולדמויות - אנו חשים, שהוא בא להשיב לנו על השאלה: "מאין נחלתי את שירי".
אביא לדוגמה קטע מספרו החדש, קטע שבו אנו חשים כי הכתיבה הציורית שלו באה להמחיש את השבר של הדור, את הקושי לחבר בין מה שהיה לבין מה שקורה היום.
"כעצים כרותי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו. גם אנו שנינו מדי שנה מתכווצים יותר. וכבר הבגדים רחבים מאוד, כפות הידיים רועדות, רגלינו נגררות על הרצפה. בדממה אנו נאספים אל האולם, לבושים במעילינו הארוכים כמתגוננים מפני החמסינים, שולפים לאט את ארנקינו השחוקים..." - ובסוף הקטע הזה יורה שמאי גולן את השורה המבטאת את הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה - וכך מסתיים הקטע: "ליד שולחן השבת, נַרְאה אותו לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתם?".
מעבר לאור ולאהבה ולתקווה הקורנים מיצירתו, שמאי גולן מיטיב לתאר באמצעות העלילה הסבוכה את החושך הנורא: גולן מצייר בעדינות וברוך את הערפל, את השבר ואת הצללים עד כאב - ומתלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם לבנות מציאות חדשה.
יש תחושה שצל כבד פרוש מעל המציאות הנפרשת, והקול הדובר צלול מאד: שוב אותה תחושה של "גוף ראשון רבים". הלב רוטט: הדמות המתוארת היא שעון אנושי שחש את דופק הזמן, את הולם פעמיה של התקופה, והיא דמות בשר ודם, אנושיות רוטטת שחיה באופק היחיד ונאבקת על נפשה ועל קיומה.
מי שקושר בין ספרו החדש של שמאי גולן לספריו הקודמים, יכול למצוא נתיבים למחוזות העבר שלו ולשזור לעצמו מארג עשיר של ציונות ויהדות, של רצון לנורמאליות המתנגש בזיכרונות העבר. הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים חושפים את הפצעים הנסתרים. התחושה כבדה: נורא לשאת את העבר על צלליו ואורותיו.
הכתיבה על הקורות שהיו ונותרו לעדות, היא לשמאי גולן סוג של שליחות. דומה שהוא נשבע לעצמו לקיים את הצו לחרוש את רגבי הארץ ולפרוש את העדויות, לטעת הכול בחיינו. וכל זאת, כדי שהסיפור הציוני שלנו יהיה שלם, שלא יחסר את הכאב ואת השכול של הדור הקודם.
שמאי גולן כתב מדם לבו עדות של דור שחש שהוא יתום - וכך הוא כותב בדמעות ובנשימה עצורה: "עתה פתאום - בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום. אולי מירה ומאירקה מבקשים, שגם אני אעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספר לכולם, איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו".
