הזעזועים הוולקניים במדינות ערב מהווים עיתוי אופטימלי למתקפת הסברה, אך הדבר מחייב סטייה מהנורמות המקובלות היום. הזעזועים מסירים את "שומר המסך" וחושפים את המזרח התיכון האמיתי: אב-טיפוס של זעזועים בלתי-צפויים, חוסר-יציבות שלטוני ורעיוני, פיצול ועוינות אתניים, שבטיים ודתיים, אלימות כנורמה בפתרון סכסוכי פנים וחוץ, תרבות של "שנאת האחר", משטרים טוטליטריים אכזרים של "מנהיג אחד והתנקשות אחת", תוחלת חיים קצרה של בריתות ונאמנויות מקומיות ואזוריות, בוגדנות והפרה שיטתית של הסכמים פנימיים ואזוריים, טרור מקומי ועולמי ומעבר בלתי-צפוי משלום למלחמה. ככל שחוסר הוודאות והיציבות של משטרים ערביים גובר, כך מעמיק חוסר הוודאות ביחס להסכמים, גדלים צורכי הביטחון וגוברת חיוניותם של רכסי יו"ש. ככל שארה"ב נחשפת למאפייני המזרח התיכון, כך בולטת ישראל כבעלת ברית ייחודית: יציבה, אמינה, בעלת-יכולות, דמוקרטית ובעלת-ברית ללא-תנאי. הזעזועים הוולקניים במדינות ערב חושפים את המזרח התיכון האמיתי: העניין הפלשתיני אינו לב זעזועי האזור, אינו בבת-עינם של מנהיגי ערב ושל המדיניות הבין-ערבית, אינו שורש הטרור המוסלמי האנטי-מערבי ואינו מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי. אבל ישראל ממשיכה לשעבד את חזונה, את מדיניותה, את צורכי ביטחונה ואת מערך ההסברה שלה לתפישות פשטניות הנחשפות בערוותן ברחובות תוניס, קהיר, צנעא, מנאמה, מאסקט, טריפולי ודמשק. כמו צבי המרותק לאורות מסנוורים של רכב מתקרב, כך מרותקת ישראל ל"שומר המסך" הפלשתיני, מתעלמת ממשקלו המשני במכלול המזרח תיכוני ובהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, ונמנעת מהדהוד עובדות יסוד המציגות את מקומו הנחות של העניין הפלשתיני במזרח התיכון. אף מלחמה ערבית-ישראלית לא פרצה בשל הנושא הפלשתיני. לכן, עם סיום מלחמת העצמאות כבשה עירק את השומרון ולא העבירה אותו לפלשתינים אלא לירדן, אשר כבשה את יהודה וסיפחה את יהודה ושומרון לממלכה ההאשמית. מנהיגי ערב מרעיפים על הפלשתינים מלל לרוב, אך מעט דמים, וודאי שלא דם. הם רואים בפלשתינים גורם חתרני שגורש – עקב חתרנות – ממצרים, מסוריה, מירדן, מלבנון ומכווית. בעת החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן ב-1994 הזהיר הרמטכ"ל הירדני את חברו הישראלי שהפלשתינים מהווים אב-טיפוס לאי-כיבוד הסכמים. הוא ביקש להימנע מהקמת מדינה פלשתינית "פן תמיט שואה על הממלכה ההאשמית". מה יודעים הערבים על אש"ף שישראל מסרבת לדעת ולהסביר לעולם?!

מזכירי המדינה שולץ ובייקר ומנהיגי הקונגרס האמריקני לא אהדו את ראש הממשלה יצחק שמיר, אך הם כיבדו והעריכו אותו על דבקותו בעקרונות בכל-מחיר. כאשר סיים שמיר את פגישתו ב-1989 עם מנהיגי הרוב והמיעוט בסנאט, הדמוקרט ג'ורג' מיטשל והרפובליקני בוב דול, אמר דול לראש הממשלה: "אנו מכבדים אותך, למרות שאיננו מסכימים איתך, כי אתה קשוח!". הזירה הבינלאומית אינה מכבדת ואינה אוהדת ראשי ממשלה ישראלים ההופכים "קו אדום" ל"קו ורוד" כדי להימנע מעימות, ומעדיפים נוחיות פוליטית-דיפלומטית ורווח קצר-טווח על פני נאמנות לדרך וחזון ארוך-טווח, גם אם הם מייצגים מדינה דמוקרטית ונאורה, התורמת רבות לרפואה ולחקלאות המודרנית. בניגוד למורשת בן-גוריון, אשכול, גולדה, בגין ושמיר, מערך ההסברה הישראלי מאופיין על-ידי רפיון האמונה בצדקת הדרך, הזדהות עם זכויותיהם ומצוקותיהם של אויבינו, אימוץ נוסחאות פשטניות המאפיינות מעצבי-מדיניות ודעת קהל מערבים ומשחקות לידי אויבינו, המעטה בערך תרומתנו לביטחון העולם החופשי, והתעלמות מהמציאות המזרח תיכונית השופכת אור על צדקת דרכנו, על עוולות אויבינו ועל מגבלות השלום וצורכי הביטחון הנדרשים. לדוגמה, מצרים לא הסכימה לוותר על-אף שעל בסיני, סוריה אינה מסכימה לוותר על שכשוך הרגליים בכנרת והפלשתינים אינם מוותרים על "טענת השיבה", מכיוון ש"כתב ההגנה" שלהם מבוסס על זכויות. לעומתם, ישראל מבססת את "כתב ההגנה" שלה על "צורכי ביטחון" משתנים ועל "מיתוג", דוחקת לקרן זווית זכויות עתירות-שורשים, קבועות, ייחודיות ומתועדות, מתגאה בפרגמטיזם ונכונה להינתק משורשים ומערש-היסטוריה. אך למעשה, הפרגמטיזם הישראלי מכרסם בלגיטימציה הבינלאומית המוקירה עמידה על זכויות. ישראל מתעלמת מלקח משפט שלמה המלמד על תדמיתו וגורלו של צד לסכסוך המוותר על חלק מזכויותיו. חברת "אינטל" אינה חוסכת שבטה ממתחרתה העיקרית,AMD , הנושפת בעורפה. אינטל מבליטה את יתרונותיה התחרותיים ואת מגרעותיה של AMD. היא לוחצת על שותפיה ולקוחותיה לצמצם את קשריהם עם AMD כדי להישאר בצמרת, לשרוד ולא להימחק. אבל ישראל נוקטת כלפי אויביה טקטיקה שהייתה מביאה את אינטל לפשיטת רגל. מ-1993 ישראל מוותרת בדרך כלל על יתרונה המוסרי, מפגינה איזון-מוסרי ("לנו ולהם זכויות ותביעות לגיטימיות; הם ואנחנו טועים, יורים והורגים"), מאמצת את תפיסת "מעגל-האלימות" המשחררת את אויבינו מאחריות בלעדית לטרור ולאלימות, מוותרת על מעמד "המאשים" ומשחררת את האויבים בדרך כלל מנטל עמדת "הנאשם". לכן, ישראל מצניעה את דמותו האמיתית של אבו-מאזן – מכונן החינוך לשנאה, מכחיש השואה, מחרחר הטרור במדינות ערב, ממתכנני "טבח מינכן" ומקורב למשטרי הדיכוי הקומוניסטיים במזרח אירופה – מציגה את סוריה כדבקה בהסכמים למרות הפרה שיטתית ואלימה של הסכמים בין-ערביים על-ידי דמשק, ומתעלמת מהדיכוי האכזרי, מחוסר האמינות, מההפכפכות ומהיעדר היציבות המהווים מאפייני יסוד של משטרים ערביים. ישראל אף מתייחסת לרשות הפלשתינית כשותף לגיטימי לתהליך שלום, כאילו מדובר בסכסוך על גודלה – ולא על קיומה – של ישראל, למרות ההסתה ושטיפת המוח האנטישמית במוסדות החינוך, התקשורת והדת של הרשות, על-אף מרכזיות "מנגנוני הביטחון" במערך הטרור הפלשתיני וחרף ההפרה השיטתית של הסכמים מאז 1993.

ב-2005 הציג מנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, תום דילאיי, בפני אורח ישראלי את הסיבות להתנגדותו להקמת מדינה פלשתינית מחשש לאינטרסים אמריקניים. הוא תהה מדוע ישראל מתייחסת בצורה רפה לאיום הפלשתיני, מעניקה רוח גבית לגורמים אנטי-ישראלים בוושינגטון התומכים בדחיקת ישראל לקווי 1949, ושומטת את הקרקע מתחת לרגלי תומכיה שעייפו מלאגף את ישראל מימין. כדי לסייע לידידיה בארה"ב, על ישראל להציג נאמנה את המציאות המזרח תיכונית, המבליטה את האיום החמור על אינטרסים אמריקניים הטמון בהקמת מדינה פלשתינית: גזר דין מוות לבעלת-ברית של ארה"ב, ירדן; רוח גבית לטרור אנטי-אמריקני בעירק ובאזור; דריסת רגל אסטרטגית לרוסיה, סין, צפון קוריאה ואולי אף אירן; הענקת פרס למשטר המרוקן את בית לחם ורמאללה מנוצרים; שמן ולא מים למדורת המזרח התיכון. ב-2007 אמר הנשיא בוש שמנהיגי ישראל שכנעו אותו שהקמת מדינה פלשתינית תציל אותה משואה דמוגרפית. במקום למנף מגמה דמוגרפית חיובית (גידול של 56% במספר הלידות בקרב היהודים לעומת 15% גידול של לידות ערביות; שיעור פריון יהודי גדול מזה של כל מדינות ערב להוציא את תימן, סעודיה וסוריה; ועוד), וכדי להצדיק ויתורים על נכסי צאן ברזל היסטוריים וביטחוניים, ישראל מציגה מצג-שווא של מצוקה דמוגרפית. במקום להציג עוצמה דמוגרפית, בעלת השלכות חיוביות על תחומי העלייה, הכלכלה, האופטימיות הציבורית ותדמית ההרתעה של ישראל, מזינה ישראל פסימיות בקרב תושביה וידידיה. בחודש זה צפוי להתפרסם מאמר של שגריר ישראל בוושינגטון, מיכאל אורן, על ישראל כבעלת ברית אולטימטיבית של ארה"ב. המאמר מפרט את תרומתה הייחודית של ישראל לאינטרסים חיוניים של ארה"ב. הוא מהווה תופעה חריגה במערך ההסברה הישראלי, המצניע בדרך כלל את מהות הקשר בין ישראל לבין ארה"ב: כביש דו-סטרי לתועלת שני הצדדים. ב-2004 אמר הסנאטור הדמוקרטי דניאל אינוייה, יו"ר ועדת ההקצבות ויו"ר לשעבר של ועדת המודיעין, שתרומת ישראל למודיעין האמריקני עולה על תרומת כל מדינות נאט"ו. הגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקני, נהג להגדיר את ישראל כ"נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה בעולם, שאין עליה אף אמריקני, שאי-אפשר להטביעה, ושעוגנת באזור קריטי לאינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב". לדעת הייג, אלמלא ישראל היה על ארה"ב לשלוח לאגן המזרחי של הים התיכון מספר נושאות מטוסים שהיו עולות למשלם המיסים כ-20 מיליארד דולר לשנה ומסבכות אותה בסכסוכים מקומיים ואזוריים. הפצת המסר של הייג תחזק תומכים, תחליש מקטרגים ותסייע להעמקת שיתוף הפעולה עם ארה"ב התורם לשתי המדינות, משדרג את תדמית ההרתעה של ישראל ומקדם את יציבות האזור. בניגוד לג'וחא הנרתע מחיפוש הארנק בחשכה, נהנית ישראל מירח מלא המאיר את החשכה. האם ישראל תמנף את הנכסים ההסברתיים הנחשפים על-ידי אור הירח – כגון תרומתה לארה"ב, עוצמתה הכלכלית נוכח הקריסה הגלובלית, זעזועי מדינות ערב, חולשת העניין הפלשתיני, איום האיסלאם על המערב - או תמשיך במערך הסברה הססני, עמום ומתנצל המוסיף שמן למדורת הלחצים והאיומים, מערער את הביטחון, מרחיק את השלום ומקרב את המלחמה?