אבל למה להתחיל מהסוף? בואו נתחיל מההתחלה. יש משהו אירוני בעובדה שהעונה הזו נפתחה בביצוע של שיר שבוצע בה בעבר. "ספק ילדה, ספק אישה", במקור של דפנה ארמוני. האם מישהו זוכר את העונה הראשונה של "כיב נולד", ימי התמימות והטוהר? הייתה שם מתמודדת, לירז רחמין שמה, שנתנה ביצוע לשיר הזה. והוא היה כל-כך משובח, שאני זוכרת אותו עד היום. ואולי הוא לא היה משובח, כמו שהתוכנית הייתה מרתקת. הפעם הוא בוצע על-ידי חגית וקלרה, שדווקא עשו איתו עבודה לא רעה בכלל, אבל הן בעיקר הזכירו לי איך הייתה התוכנית הזו בימיה הראשונים - פשוטה, מענגת, בלתי מתיימרת (ואז, בימים ההם, חוסר ההתיימרות מנע מבעדה להיראות פתטית, כמו הניסיון הנוכחי להשתוות למתחרות בחו"ל - ניסיון כושל שעוד נגיע אליו). הדואט הזה עורר געגועים לפעם. ואולי יש בזה משהו טוב - עדיף להתגעגע מאשר להתייגע.
הדואטים, כאמור, היו בלתי מעניינים בעליל. אומנם מדובר בחבורת כישרונות משובחים (עם דגש על דוד, אורטל, חגית, קלרה, רותם, רועי ולידור). אבל המארז שבו הם משוגרים אל הסלון שלנו הוא הבעיה: אולפן מט להתפרק, עם זרזיפים כה מעטים של זוהר, שהשידור מזכיר ערב בינגו במתנ"ס השכונתי, הרבה יותר מאשר תוכנית פריים טיים נוצצת.
ובוודאי שאין בכלל מקום להשוואה בין הכוכב הנולד שלנו למה שקורה ב
אמריקן איידול (שם, אגב, סגרו אמש את אחת העונות המשובחות של התוכנית). איפה ההיכל המפואר? הקהל השואג? התאורה? הפירוטכניקה? השופטים הסופר סטארים? לעזאזל, אפילו במחלקת ההלבשה אף אחד לא טורח להשקיע אצלנו. באמריקה מלבישים אותם בחליפות מדונה וביונסה מנצנצות וגורמים להם להיראות כמו כוכבים. כאן מסתפקים בג'ינס, מקסימום איזו שמלה יומיומית. שם
ג'ניפר לופז נראתה מדי פרק כמו נערת השער של "ווג". אצלנו, מישהו חשב שאפשר למרוח ל
מירי מסיקה שפתון אדום בוהק, למרות שהיא לבשה חולצה בצבע מסטיק. באמריקה, המתמודדים פורצים לבמה כמו כל פרפורמר שמכבד את עצמו. בישראל, הם מזדחלים אליה מבעד לתפאורה, כשמצלמה מלווה אותם. שום גלאם, שום תחושה של כוכבים שנמצאים כרגע בתעלת הלידה, של עולם זוהר שרחוק מהישג ידינו. סתם, ילדים מזמרים מול
מרגלית צנעני ו
צדי צרפתי, בדיחות לא מצחיקות של
צביקה הדר.
